[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הקופיפ יור
/
עלי הסתיו בגרמניה

פתאום חזרתי לשם. לבילפלד, גרמניה. מסביבי עשרות גרמנים,
יושבים במעגל סביב הבמה. רובם על כסאות פלסטיק ומקצתם, כמוני,
על הדשא. על הבמה עומדת זמרת שחורה עם תחת עצום, מנענעת אותו
כמו שרק כושיות יודעות ושולחת חיוכים נלהבים לעבר הפסנתרן הלבן
שלה, שמחייך אליה בחזרה וממשיך לנגן ריפים בלוזיים מגניבים
באדישות.
המוסיקה חודרת אלי מייד ואני מתחיל להנהן לפי הקצב ולתופף על
הרגל כל רבע שני ורביעי. מסביבי הגרמנים לא מראים יותר מדי
התלהבות, משוחחים בשקט על דברים לא מעניינים, זוללים מבלי
להתבהם ולוגמים יין גרמני גרוע.
הזמרת מתחילה לשיר כל מיני 'יה, יה, יה!'-ים ומנסה להלהיב את
הפסנתרן האדיש שלה.
מעט מימיני גרמני אחד מתחיל להתלהב גם הוא. הוא מוחא כפיים,
אבל מדגיש את הביטים הלא נכונים בקצב. הוא מוחא על הרבע הראשון
והשלישי, כל כך חזק וקרוב אלי, שהוא מצליח לבלבל אותי ולהוציא
אותי מהקצב.
אדיוט. אני מביט בו בשנאה ומסנן 'חמור!'
ילד וילדה בלונדינים, ארים, רצים אחד אחרי השני ביני לבין
הבמה. הם נראים לי אחים והם צוחקים צחוק חמוד של ילדים, עד
שלפתע האח, קופץ על אחותו, מפיל אותה אל הדשא ומתחיל לחנוק
אותה. אני נמתח במקומי ומביט לצדדים, אחרי כמה שניות תופס אותו
גרמני בלונדיני ענק, מניף אותו באוויר ומציב אותו על רגליו
בצד. הילדה קמה, וכאילו כלום לא קרה, מתחילה שוב לצחקק ולרדוף
אחרי אחיה.
טינופות הגרמנים האלה, אני חושב לעצמי. האלימות נמצאת אצלם
בדם.
אקורד סיום אופייני ומחיאות כפיים מנומסות מכל כיוון. הפסנתרן
ממלמל איזה 'Danke' - אחת המילים הבודדות שאני מכיר, לתוך
המיקרופון שלו, מפרק אקורד ג'אזי בשמאלציות ואומר עוד כמה
מילים שאני אפילו לא מנסה להבין. הוא מתחיל לנגן מעין פתיחה
עדינה ואיטית ואני מרים את ראשי להביט בשמיים המקסימים שמעל.
ערב מוקדם, רק מתחיל להחשיך. אני עוצם לרגע את עיני, מנסה
לזהות פתיחה של מה הוא מנגן. כשאני נואש, אני פוקח את עיני
ומביט סביבי.
הפארק הקטן הזה מוקף עצים יפיפיים שמשילים את עליהם האדמדמים
על הדשא הירוק. מולי עולות מדרגות אל גשר עץ להולכי רגל
בכניסה, שעובר מעל לנחל קטן בדרך החוצה מהפארק. אני מזהה את
שני האחים הגרמנים רצים על הגשר הלוך ושוב, ומדי פעם עוצרים
להישען על המעקה ולהתבונן למטה אל הבמה. אני מדמיין לעצמי את
האח נופל למטה ושובר את הראש. לא היה מפריע לי בכלל.
עכשיו אני מזהה את הקטע, אני מפנה את מבטי בחזרה לבמה. זה
'Autumn Leaves'. אחד מסטנדרטי הג'אז הראשונים שהכרתי. אני
מביט שוב בשלכת העצים האדמדמה ומחייך לעצמי. הוא מנגן אותו
אינסטרומנטלי, לאט וקסום. הזמרת עומדת לידו ומחכה בסבלנות ועם
חיוך קטן לתורה להצטרף.
אני מתבונן בגרמנים שסביבי, לראות אם עוד מישהו זיהה את הקטע,
או שמח לשמוע אותו, אבל כל מה שאני מצליח לראות, זה רק ארים
ענקיים וגרמניות בלונדיניות וגבוהות. לא אנשים, לא בני אדם.
אני נתקף בהרגשת ניכור נוראית שמקבלת חיזוק מרוח קרירה מכיוון
הנחל, שמעבירה בי צמרמורת בגב ובעורף. אני מביט בהם בעצב, מחבק
את רגלי, עוצם עיניים ומנסה להכריח את עצמי לחשוב עליהם דברים
טובים. אבל כמה שאני לא מנסה להעלות בראשי דמויות כמו לולה,
שוורצנגר השכן, ושני המלאכים שבשמי ברלין, כל מה שאני מצליח
לראות זה קציני אס.אס. גדרות תיל ומשרפות. אני פוקח שוב עיניים
ומביט סביבי בעם הרוע. שימותו כולם.

קול השירה שמגיע לפתע לאוזני מפלח אותן כמו סכין דקה וקפואה.
במקום 'Autumn leaves' בקול השחור והחם לו ציפיתי, אני מקבל את
'Dem Herbst Lessen' בקול קר ומצמרר. אני מגונן בידי על אזני
ומביט לעבר הבמה. גרמניה ענקית, אולי שני מטרים של לבן ובלונד,
עומדת במקום הכושית ושרה בגרמנית מזעזעת אל תוך עיני.
רעד נורא עובר בי, אני נעמד על רגלי, מביט לכיוון הגשר, רוצה
לברוח. הילדים כבר לא נמצאים שם. במקומם עומד פאנקיסט ליד
החברה הזרוקה שלו. הם לובשים מעילי עור שחורים ונשענים על
המעקה לעברי. אני מתחיל לנוע לכיוון המדרגות מבלי להסיר ממנו
את עיני. לפתע עינינו נפגשות ואני חש בקור מקפיא בכפות רגלי.
הוא מתחיל לצחוק לעברי, ואז מסתובב להראות לי את גבו. בשניה
אחת אני נתקף בזעם הכי מטורף שפגע בי אי פעם. על גב מעיל העור
שלו כתובות המילים '!NAZI RAUS' ולמלה הראשונה, שעד כמה שאני
זוכר, מעולם לא ראיתי אותה כתובה, יש כח כל כך חזק, שאני לא
יכול לעמוד בו.
אני מביט סביבי, ורואה את כל הנאצים ממשיכים להתנהג כרגיל, לא
מתייחסים אלי בכלל. הזמרת המחליאה ממשיכה כבר לפזמון ואני
מתחיל להתקדם לעברה עם רצח בעיניים, היא תהיה הקורבן הראשון
שלי.
אחרי שני צעדים אני נתקל בעצם קשה ברגל ימין. אני מביט למטה
ורואה את הרובה של סיגורני וויבר מהסוף של 'שובו של הנוסע
השמיני", אני ממצמץ בעיני והוא עדיין מונח שם, עם המחסנית
האינסופית בפנים ו'100' על הצג הקטן, עם המטול שקבוע בתחתית
הקנה והלהביור שמחובר במסקינג טייפ בצידו העליון. אני מביט
סביבי, רואה שאף אחד לא מסתכל, ומתכופף להרים אותו. הוא מרגיש
חם בידי, כאילו רק יצא מהתנור. אני מעביר את הרצועה מאחורי
ראשי, מביט למעלה, מחייך אל דמדומי השמיים ופולט 'תודה' קטנה,
ללא נמען מוגדר.

כשאני מגיע לגשר, אחרי כמה דקות, אני מתקרב אל גופת הפאנקיסט
ששוכב על גבו ומדמם. החברה שלו שוכבת לידו, כבר לא בחיים, כמו
כל הנאצים ששוכבים למטה על הדשא ומשתלבים יפה עם עלי השלכת
האדמדמים. אני מוריד את הרצועה, נעמד מעליו, מביט לתוך עיניו
ההמומות ומרסק את הכת לתוך פניו.
ברגלי אני הופך אותו על גבו, מביט בכתובת בפעם האחרונה לפני
שאני מעלה אותה באש.
מזמזם לעצמי את הסוף של השיר, אני ממשיך על הגשר החוצה מהפארק,
הרובה שעון על כתפי, ומהרהר לעצמי מה זה לעזאזל 'Raus'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן הזה שם
את הדף האחורי
בקדמת הבמה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/02 0:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הקופיפ יור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה