הסיפור אומנם כתוב בגוף ראשון אבל הוא לא סיפור אישי שמבוסס על
מקרה אמיתי.
לא רציתי לכבות על עצמי סיגריה שלמה, זאת אומרת סיגריה שאני
מעשן ואז מכבה אותה על היד. רציתי לקחת כמה פילטרים שנשאר
עליהם קצת טבק, להדליק אותם קצת, שיהיה קצת אדום ואז לכבות על
היד. אז זה מה שעשיתי, לקחתי פילטר עם טיפה טבק עליו, הדלקתי
שיהיה קצת אדום כזה שיש כשהטבק נשרף ולחצתי את הפילטר על החלק
האחורי של כף היד. ואז עשיתי את זה עוד פעם, ועוד פעם, עד
שגמרתי את כל הפילטרים הישנים שהיו במאפרה. זה היה כאב שהיה
בלתי נסבל לשניה. ברגע שזה שרף לי את היד עיוותתי קצת את
הפרצוף אבל בשניה שאחרי זה, למרות שזה עדיין כאב, זה היה נסבל,
זה היה שווה את זה. זה היה כאב בערך כמו שעשיתי עגיל. האישה
לקחה את הדבר הזה שנראה כמו שדכן ועשתה לי חור באוזן. הכאב היה
כל כך מהיר שברגע שהיא עשתה את החור הכאב כבר עבר. אז הייתי
צריך לשאול את עצמי את השאלה, אם אני מכבה על עצמי פילטרים,
אני יכול לאמר שכיביתי על עצמי סיגריה, רציתי להיות מסוגל
לאמר: "כיביתי על עצמי סיגריה" ולא נראה לי שלהדליק פילטרים
לחצי שניה ואז לתקוע אותם ביד נחשב "לכבות על עצמך סיגריה".
חוץ מזה, חוץ מצריבה לא היה לי שום סימן על העור, אולי קצת
אדום אבל בקושי ראו את זה, וכבר ראיתי אנשים שכיבו על עצמם
סיגריות וזה לא נראה כמו סתם כתם אדום, אלה זה נראה כמו כוויה
עגולה מנופחת בגוון צהוב שגם אחרי שהיא מתפוצצת נשאר סימן
גדול. אז הדלקתי סיגריה ועישנתי אותה בכוונה לכבות אותה על
עצמי כשאני אסיים אותה בדיוק באותה נקודה שבא כיביתי את כל
הפילטרים. הסיגריה כמעט נגמרה וכשהיגעתי לסוף כיביתי אותה
במאפרה. שנאתי את עצמי. "פחדן! פחדן דפוק! מה אתה עושה?!?! אתה
עד כדי כך גרוע שגם להעניש את עצמך על זה שאתה חרא אדם אתה לא
מסוגל??? הרי שנאה עצמית לא חסרה לך זה בטוח, אז למה לעזאזל
אתה לא יכול לכבות על עצמך סיגריה דפוקה???" זה נכון. כל הקטע
הזה של הסיגריות התחיל מזה שאני שנאתי את עצמי והייתי חייב
לעשות עם זה משהו. ואם לא הייתי מכבה על עצמי סיגריה זה היה
נותן לי עוד סיבה לשנוא את עצמי. הייתי שונא את עצמי כי אני
פחדן כמו שתמיד הייתי. הייתי מאכזב את עצמי כמו תמיד. ומאחר
שלא יכולתי לשנוא את עצמי יותר לא יכולתי להרשות לעצמי להוסיף
עוד סיבה לשנאה העצמית הזאת. כבר היו מלא. מלא!!! יותר מדי
סיבות. אני מניח  שרק בן אדם שיודע מה זה לשנוא את עצמך ועדיין
להיות אתה כל הזמן יכול להבין את זה. הדבר שאתה הכי שונא זה
אתה אבל אין לך מה לעשות. אתה לא יכול לברוח מעצמך. מה שאתה כן
יכול לעשות זה להכאיב לעצמך, לבן אדם שאתה כל כך שונא ואתה גם
יודע שהוא לא יתנגד כי.... זה אתה. זה אני. אני שונא את עצמי.
אז הדלקתי עוד סיגריה, עישנתי אותה עד הסוף, וכשהגיע הרגע
לכבות.... לקחתי גרב ועשיתי ממנה כדור, דחפתי אותה לפה ונשכתי
הכי חזק שאפשר, כל כך חזק שחשבתי שעוד רגע אני מפגיש בין
הלסתות, דחפתי את הסיגרה כל כך חזק ליד, שיכולתי להרגיש כאילו
שהחום יוצא מהצד השני של כף היד. הכאב היה יותר חזק מאשר לכבות
על עצמך פילטרים אבל לא היה כזה הבדל. זרקתי את הפילטר המכובה
וניקיתי את השחור של השרוף מהיד. עדיין היה קצת אדום בלי שום
סימן. ופתאום את השנאה העצמית החליפו שאלות שקשורות ל "למה אני
עושה את זה בעצם?" זה נכון שנאתי את עצמי אבל ידעתי שאני עושה
את זה גם בשביל הסימן. הסימן שישאר. הסימן, הפצע שיגרום לאנשים
לשאול "מה קרה לך ביד?" ואני אתחמק באלגנטיות כזו שאני לא אגיד
שכיביתי על עצמי סיגריה אבל עדיין ישאיר בפני השואל את האופציה
שאני כיביתי על עצמי סיגריה. כי אנשים שעושים דברים לעצמם לא
רוצים שאנשים אחרים ידעו. זה פשוט לא עובד ככה. אתה לא יכול
לבוא ולהגיד "היי כיביתי על עצמי סיגריה" כי אז אנשים יחשבו
שאתה דפוק ולא ממש יהיה איכפת להם כי הם יחשבו שאתה עושה את זה
בשביל תשומת לב, ולא כי אתה במצב ממש רע. אבל אני הייתי במצב
רע וגם רציתי שאנשים יבינו שאני עושה את זה לעצמי. לא ידעתי אם
אני עושה את זה כדי שאנשים יראו סימן וידאגו לי ויגידו דברים
כמו "מה קורה לך?" ו "אני דואג/ת לך." אבל אם אני עושה את זה
בשביל הפצע זה דפוק! זה מעורר רחמים. ואז זה נותן לי עוד סיבה
לשנוא את עצמי. ואסור לי להרשות לעצמי לשנוא את עצמי יותר כי
אז אני כבר אתאבד. לקחתי שני כדורי הרגעה. הלכתי לישון. למחרת
בבוקר גיליתי שהסימן האדום הוא דבר זמני שאם מחכים קצת הוא
הופך תוך לילה לכוויה מלאת מוגלה ומרשימה אפילו יותר ממה
שרציתי. שמחתי והייתי גאה בעצמי שהתמדתי והישגתי את מה שרציתי.
זה כואב.