אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל לכתוב...
אין לי מושג מה קורה פה בזמן האחרון...
אני וערן נפרדנו אתמול, בלי שום ידיעה מראש, הוא פשוט בא אלי
ואמר לי שהוא צריך הפסקה.זה היה אחרי בי"ס,כשירדנו מהאוטובוס,
וקיבלתי שוק עצום. אחרי זה כל היום לא דיברנו, אמרתי לעצמי שאם
הוא רוצה לדבר איתי- הוא כבר יתקשר אלי, והוא לא התקשר... והיה
לי כל כך רע..ועדיין- כל כך רע לי...
באותו יום הייתי הרבה עם מיטל, וידיד טוב שלי בא עד לפה לבקר
אותי,לראות מה שלומי.
בערך בשתיים עשרה בלילה החלטתי שאני לא יכולה ככה, הוא לא יכול
להגיד לי פתאום שהוא צריך הפסקה מבלי להסביר לי למה, ואני לא
יכולה לשבת ולחכות..
אז התקשרתי אליו, וביקשתי ממנו שיצא לתחנה. יצאנו בשתיים עשרה
בלילה לתחנה,
ושאלתי אותו מה, למה, איך פתאום. והוא אמר נו, חן, את יודעת..
ואני אמרתי לו- ערן אין לי מושג...והוא אמר חן, אני פשוט לא
יודע, לא אוהב אותך יותר.
הייתי יכול למשוך את הקשר עוד חודשים, רק אם הייתי יודע שאת לא
אוהבת אותי...
והיה לי כל כך קשה לשמוע את זה..ובאיזה שהוא שלב כמעט התחלתי
לבכות, ואמרתי לו,
אין סיכוי שאני בוכה עכשיו, אין סיכוי. אז הוא אומר לי את
יכולה לבכות...זה בסדר, עדיין אכפת לי ממך. ואוף...זה היה כל
כך קשה.
בסופו של דבר נשברתי, וכן בכיתי(נו כמה זמן אפשר להחזיק דמעות?
מסתבר שלא הרבה),
והוא נגיב לי את הדמעות...והוא היה כל כך מבין.
באיזה שהוא שלב ראיתי שהוא די מדוכא/חושב יותר
מידי/עצוב/מבואס, ואמרתי לו: תראה, אתה לא צריך לחשוב עכשיו על
"מה עשיתי לה", ולהאשים את עצמך, כי
בסך הכל אלו הרגשות שלך,ואין מה לעשות, וזה עדיף מאשר למשוך את
זה.
ואז הוא אמר- אין לך מושג כמה זה קשה לראות בנאדם שכל כך אכפת
לך ממנו בוכה בגללך...
ואני לא ידעתי מה להגיד. מה אני אמורה להגיד???

נפרדנו, ואני ממזמן לא הרגשתי כל כך רע, וממזמן לא ראיתי את
עצמי עם דמעות,
ואני פשוט שונאת את ההרגשה הזאת.
ואני לא יכולה שאנשים אומרים לי זה יעבור, ואת תראי- בסוף יהיה
טוב, כי זה לא עוזר לי.
אני רק רוצה את אותו. כנראה עכשיו אני רק מבינה כמה שאני אוהבת
אותו...וקשה...פשוט קשה.
ולמרות שהחלטנו להיות ידידים, ולא לנתק קשר, אני מרגישה רחוקה,
הקשר לי איתו חסר לי, הוא מילא חלק ממני, וזה קשה שלוקחים לך
דבר כזה...