היא מרחה את המסקרה על ריסיה באיטיות ובקפדנות. עוד הברשה אחת
ו...זהו. מושלמת. השיער באורך הנכון, העיניים מודגשות כמו עיני
חתול ומשיכה אחת של הליפגלוס מוסיפה את הטאץ' האחרון. ז-ה-ו.
היא מוכנה לדייט הגדול שלה. בודקת אם הפלאפון והארנק בתיק, על
כל מקרה זורקת פנימה גם את בקבוקון הליפגלוס ועמו גם עפרון
שחור לעיניים. שיהיה.

    זה הדייט הראשון שלה מזה כמה חודשים. מזה די הרבה חודשים
אם להיות כנים. מאז האסון האחרון לא התחשק לה שום-דבר רציני,
והיות ודברים לא רציניים מעולם לא תאמו את האופי שלה היא
העדיפה להסתפק ב"לבד".
    ה"לבד" לא הפריע לה. כלל לא. זה דווקא נחמד להתעורר מדי
בוקר ולדעת שיש לך את כל המיטה לעצמך, שתוכלי להתכרבל בתוכה
ולמתוח את הידיים והרגליים לאיזה כיוון שתחפצי בו ללא חשש
לפגוע ביד או רגל של מישהו. ואם כבר מדברים- יד או רגל זה
המקרה הקל...חשבתם פעם עד כמה זה מציק למצא את הגרביים שלו
במגירת החזיות שלך? ראשית, ברור שהוא נבר שם. מה שכבר מרגיז
(מה, מקופלות במגירה הן מגרות אותך יותר מאשר כשהן עליי?..)
ושנית, ממתי הגרביים המלוכלות והמיוזעות שלך מחליטות להתגורר
ליד הבגדים התחתונים הנקיים והמבושמים שלי? מתי החליטו על זה,
ולמה לא נכחתי? חוצפה.
    משפטי ה"כזו יפה ולבד?..." זה מה שחנק אותה. המבטים
המסוקרנים האלה- צמאים לרכילות, צמאים לגלות. להבין. מה לא
בסדר בה?...למה היא לבד?... היא עקשנית?...חולה
פיזית?...נפשית?...פשוט "כלבתה"? מה?! אפילו מירי התחילה
בעדינות לרמוז לה שיש לה כמה ידידים מתוקים, "בחורים זהב"
שיקפצו על ההזדמנות להכיר אותה. בטח שהם יקפצו - הבעיה לא היתה
בהם, היא היתה בה!

    אלמלא הוא, היא בכלל לא הייתה יוצאת לדייט המגוחך הזה.
רון הגיע במכנס אלגנט וחולצה מכופתרת. בידו האחת ורד מקסים,
ובשניה המפתחות של האוטו. לא, הוא לא צפר לה מלמטה. עלה עד
לקומה השלישית, דפק בדלת וחייך. זה היה מקסים אותה, אילולא
ידעה שמירי הכינה אותו חצי יום לזה. היא לקחה את התיק והמפתחות
של הבית, ובעודה מכבה את האור העיפה מבט לכיוון המעיל ששכחה
בכוונה.

     שעורי המשחק בגיל שש-עשרה השתלמו. רון היה משוכנע שהוא
שיחק אותה, ובגדול. איך אפשר להבין משהו אחר מכל החיוכים,
והצחקוקים מהבדיחות שלו ואפילו המבט המבויש ששלחה אליו בזמן
שחיבק אותה כדי שלא יהיה לה קר?...ברור כשמש שהוא מבין בנשים.
רק לא בה. כמה חבל.
     עוד מבעד לדלת היא שמעה את הטלפון מצלצל. זו מירי, רוצה
לשאול איך הלך אמש. "צפוי". דינו של רון נגזר. הוא היה מתוק
מדי, מתוכנן מדי, צפוי מדי, לא מלהיב מדי. אבל היא מעריכה את
הנסיון. בדיוק כמו שהיא העריכה את אמנון, ואת אלי ואפילו את
אלעד שלא היה שווה את ההגדרה "הדייט הגדול".

     הוא התעניין בדייט שלה. איך הוא הלך? מי הבחור? מה לבש?
מה הזמין? האם שילם? איזו מכונית? הכל סיקרן אותו. מהמילה
הראשונה בשיחה הוא ידע שהדייט היה כשלון אבל זה בכל זאת עניין
אותו. היא סיפרה הכל בסבלנות, בפרטי פרטים ובליבה- תוהה האם
בשבילה הוא שואל או בשבילו. אבל, כהרגלו, הוא הצליח להפתיע
אותה. שניה לפני שהשיחה הפכה לרוטינה משעממת, הוא לפתע הציע לה
להיפגש. "סתם, בואי נצא לטיילת, נעשה סיבוב- נדבר בכיף". ולמה
לא?...

     הטיילת היתה במרחק חמש דקות הליכה מביתה, ולכן זה תמיד
היה מקום המפגש שלהם. הוא בא לקרא לה מתחת לחלון, והקול העבה
שלו לבטח הקפיץ את כל השכנים. היא מיהרה לרדת במדרגות, יודעת
שבסופן מחכה לה חיבוק גדול ונשיקה בלחי- כמה ילדותי. אבל בכל
זאת, נעים יותר מכל נשיקה צרפתית או "היקי".

     הפילוסופיות האינסופיות שלו לגבי למה כל הבחורים שהיא
יוצאת איתם לא מתאימים לה תאמו את המציאות. סטנדרטיים מדי. היא
צריכה מישהו "עם קוצים בלב ובישבן" כמו שהוא אהב לומר. הוא
דיבר ודיבר, והיא הרגישה איך לאט לאט הקור מסיח את דעתה מתוכן
דבריו, אבל הוא- כאילו כלום. ממשיך לצעוד הלאה והלאה, היא כבר
הפסיקה לזהות את המכולות והגלידריות, באף אחד מהטיולים שלהם לא
יצא להם להגיע כה רחוק. הסוודר שלבש נראה לה כל כך מחמם, אבל
היא לא העיזה לומר דבר. לא רצתה להישמע נואשת למגע, כי ברור
שאת הסוודר הוא לא יוריד. זה גם לא הוגן כלפיו.

     כשנכנסו למסעדת הדגים הקטנה גל החום פגע בפניה והציף את
כולה. זו בטח המסעדה היחידה ברדיוס של קילומטר שהיה בה חימום-
כמה נעים. השולחן שלהם היה ממש ליד המטבח, אבל הריחות נעמו לה,
ואפילו לא הפריעו לה כל האנשים שהצטופפו באולם הקטן בכדי
להסתתר מהקור. היא הייתה יותר מדי עסוקה בלבחון אותו.

     כמה שהיא קינאה בו. כל קימור בפניו, כל גוון צבע בעיניו
סיקרנו אותה. אפילו הסמל הרקום על המעיל שלו משך את תשומת
ליבה. הוא לגם מהקפוצ'ינו שלו, והיא ידעה באותה השניה בדיוק
למה היא לא מסוגלת לשנוא אותו.

     לפני השינה היא החליטה להתקשר למירי. שיחה כייפית, תוך
כדי אמבט קצף מרגיע. מירי מעדכנת אותה בכל הפרטים לגבי החתונה,
והיא בתורה מספרת לה הכל על הדייטים האחרונים שהיו לה, על כמה
שאין לה כח לבן זוג עכשיו וגם מספרת על אותו היום במסעדת
הדגים. "אוי, טוב שהזכרת לי! מה את אומרת על להביא את מיכאל
בתור בן הזוג שלך? אני בין כה וכה אזמין אותו..." היא מחייכת
לשפופרת בציניות- "אני לא יכולה, כבר יש לו דייט..." "מה,
באמת? מי? הבחור מהמסעדה?" "הוא ולא אחר..."