כבר היה חשוך בחוץ. הסופה עדיין השתוללה ועל החלונות נפלו
במהירות טיפות חדשות. הן מחקו את הטיפות הישנות שנפלו למטה,
להצטרף לשלוליות שבצדי הכבישים. כשיצאה החוצה מהמכונית נאלצה
לדלג מעל שלולית כזו אל המדרכה.

"תודה רבה על הטרמפ. שבת שלום." סגרה מאחוריה את הדלת. כבר
רטובה לגמרי, ספוגה, אפשר להגיד. הרימה את התיק הכבד גם על
הכתף השנייה, והלכה לאט, בצעדים קטנים לכיוון הדלת הסגורה של
החנות. אף אחד בחדר לא שם לב שנכנסה, כולל הפעמון. כנראה שפתחה
את הדלת כל כך צר, שהפעמון לא צלצל. הביטה באנשים העסוקים.
יעקב, אותו הכירה, עמד מאחורי הדלפק, עסוק בלשרת את לקוחותיו.
שני עוזריו, שזיהתה לפי החולצות שלבשו, היו עסוקים גם הם. אחד
מהם סידר את החבילות בתוך מקרר גדול, והשני חתך את הבשר
לקוביות, מדויקות בצורתן ובמשקלן. הלקוחות היו כולם עסוקים
בלתכנן איזה סוג בשר הם רוצים לבשל לסעודת השבת. עמדה במרכז
החדר, והרגישה מבולבלת. זו הפעם הראשונה שהיא רואה את החנות
מבפנים. כמעט כל ארבעת הקירות של החדר היו מוסתרים ע"י מקררים,
חוץ מהקיר שלפניו עמד הדלפק. על הקירות הנותרים נתלו תמונות
ותעודות. בינהן זיהתה את אישתו וילדיו של יעקב, השכנים בדלת
ליד. לעזאזל היה קר. המקררים עשו את הבפנים קר יותר מהבחוץ.

"אה. הגעת. איך הייתה הנסיעה?" יעקב הבחין בה, וקטע את רצף
המחשבות שלה.

"בסדר. תפסתי טרמפ עם חברה." המשיכה לעמוד במרכז החדר. לא
יודעת מה לעשות עם עצמה. רצתה לחזור לסקור את החנות, להסתכל.
עכשיו הסתכלה על האנשים. היו אמא וילדה קטנה. הילדה החזיקה
בחתול צעצוע קטן ביד אחת, ואת היד של אימה ביד שנייה. איש
מבוגר הסתובב ליד המקררים עם ספר בישול, על פניו ארשת רצינית
ותוהה של - "מה כדאי?"

"את יכולה לשבת, את יודעת." פנה אליה אחד העוזרים מצביע על
כיסא קטן ליד המקרר הגדול. לא הרגישה נוח לסרב להצעה המנומסת,
אז משכה את עצמה כמעט בכוח לכיוון הכיסא. התכרבלה עם הפליז
שלה, וחזרה להתבונן. האמא והילדה כבר עזבו את החנות. גם האיש
המבוגר. עכשיו היה ריק, חוץ ממנה והעובדים. מלבד המוסיקה החלשה
שבקעה מהרדיו במקום מוסתר מעיניה, היה שקט. שלווה של סופשבוע
עמדה באוויר. מפעם לפעם עוד נכנס לקוח לחנות, אבל כבר הורגש
הרצון של כל השלושה ללכת הביתה. אחד מהם אכן לקח את מעילו,
ויצא אל הגשם. ברגע שעזב יעקב ועוזרו התחילו לפטפט בינהם.
הרגישה ממש לא במקום. לא יפה להקשיב לשיחות של אנשים אחרים, מה
גם שהיא כמעט לא מכירה אותם. אבל הם המשיכו להתעלם לגמרי
מנוכחותה של הילדה הקטנה על הכיסא בפינה, ודיברו על העסק, על
המשפחה, על הילדים.

"אמנון, 'שמע משהו מה זה חמוד שהבנ'שלי עשה השבוע..." אמר יעקב
לעוזרו בפנים גאים "הוא לקח את המוצץ, בא לאורנה, ואמר לה -
אמא, אני כבר גדול ולא צריך מוצץ..." שניהם צחקו. היא לא יכלה
שלא לחייך חיוך קטן בזוית הפה.

20:00 הראה השעון הדיגיטלי מעל הדלפק. עברה חצי שעה מאז הגיעה
לכאן. זה נראה כאילו שעברו לפחות 3 וחצי שעות. הושבתו השיחות.
בלי להגיד כלום הוציאו שניהם את הבשר הלא חתוך מהמקרר האחורי,
וחתכו אותו. בלי לדבר בינהם, בלי להגיד אחד לשני מה לעשות.
יעקב חתך קצץ אותו, ואמנון סידר אותו בחבילות לפי משקל. תוך
שקט מוחלט. אמנון הביא מגב מאיפשהוא, וניקה את ריצפת החנות.
יעקב הוציא החוצה את הזבל.
הם ידעו בדיוק מה צריך לעשות, מורגלים בשגרה הזו של היומיום.
רק הסתכלה עליהם, והרגישה צביטה קטנה בלב, אלו החיים
הנורמליים.

הפעמון הקפיץ אותה פתאום. אל החנות נכנס איש, ופנה ישר לכיוון
הדלפק, אומר שלום ליעקב. הוא החזיק תיק עבודה, ונראה עייף
מאוד. כנראה אחרי יום עבודה עמוס.
"מתי זזים?" שאל את יעקב. ברור היה שהוא רוצה להגיע הביתה. כך
הבינה שהאיש הוא טרמפיסט, כמוה.
"עוד 10 דקות בערך. בשמונה ועשרים. תמיד אני יוצא בשמונה
ועשרים ביום חמישי. סופשבוע, אתה יודע..."
היה שוב שקט. הרימה את הרגליים כדי שאמנון יוכל לעבור עם המגב
מתחת לכיסא.
"זאת הבת של גדי?" שוב דיבר האיש ליעקב. יעקב לא אמר דבר. רק
הנהן בשקט בראשו, עיניו מושפלות לרצפה, עצובות. הבת של...
האיש המשיך לעמוד ליד הדלפק, אפילו לא נותן לאמנון לשטוף באותו
מקום. שני האחרים עברו וכיבו את כל האורות של המקררים, נעלו
אותם, וכיסו את הדלפק במן סדין גדול עשוי ניילון.

"בואי. נוסעים."
יצאה החוצה אל הגשם אחרי הטרמפיסט ואמנון. שלושתם הסתכלו ביעקב
נועל את הקופה, ושם את המפתחות במזוודה הקטנה שלו. הוא יצא
מהחנות, מטלטל פעם אחרונה באותו שבוע את הפעמון. יעקב היה חייב
לטלטל את הפעמון. הוא היה איש גדול ממדים. היא חייכה. אמנון
סגר ונעל את הדלת אחריו. שמה לב לחתיכת עיתון שנדבקה לפינת
הדלת. הרימה אותה והכניסה אותה לפח הקרוב. יעקב חייך. כולם
נכנסו למכונית, יעקב נוהג, לידו הטרמפיסט, והיא ואמנון מאחור.
יעקב הוריד את אמנון במרחק כמה בלוקים, ואיחל לו שבת שלום. היא
התיישבה יותר בנוח, מתמקמת לנסיעה הארוכה הביתה. יעקב
והטרמפיסט דיברו שוב, על אותם נושאים - העסקים, המשפחה,
הילדים, והתוכניות לסופשבוע. אבל זה כבר לא כל כך הפריע לה.
הסתכלה דרך החלון אל הכוכבים ואל הירח. עדיין הייתה סופה, וירד
גשם, שוטף מהרחובות של העיר את כל הלכלוך של כל השבוע.