יוסי לא ראה את זרובבל כבר 7 שנים. לא מאז הפעם האחרונה שהם
שיחקו כדורגל ליד הבית שלו. הדבר האחרון שיוסי זוכר מזרובבל זה
דמות רחוקה הולכת עם כדור ביד הימנית. הוא כבר לא יכל יותר,
הוא פשוט היה  חייב  לפגוש את זרובבל  עכשיו , ולא - הוא
יתפלץ.

יוסי כבר קיצר את כל התהליכים. שלח מסמכים רפואיים, חתם על כל
מיני הצהרות, התקשר למישהו שיסיע אותו, ואף קנה כדור בחנות של
הכלא - לך תדע. הוא שם מכנסיים קצרים ונעלי כדורגל, חולצה של
באיירן מינכן עם כיתוב בולט כזה, והיה כולו מובלעת של שמחה
ואושר צרוף.

האוטובוס השתרך לאורך העיר במהירות בינונית, מה שעצבן את יוסי
מאוד. כל דבר שלא גרם לו להיות ליד ביתו של זרובבל באותו רגע
עצבן אותו. הוא היה עצבני.
האוטובוס סוף סוף הגיע ליעדו. יוסי ירד בתחנה והתחיל לרוץ בשיא
המהירות לבניין של זרובבל. הוא הגיע לבניין, ועם כל אנרגיה
שעוד הייתה אגורה בו צעק: "זרוווווובבל! רד למטה!" - צעיף של
אושר כיסה אותו, אך שום קול לא נשמע מהחלון של זרובבל.

"זרוווווובבבבבבבבבבבבלללללללללללל! רדדד לממממטטטהההה
יאללללה!", יוסי צעק בעוצמה רבה אף יותר. לפחות 3 שכנים כבר
הרימו את התריס באלימות בשביל לראות "מי זה המשוגע המוזר הזה".
ליוסי לא היה איכפת.
"זרווווווווובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבללללללללללללללללללל!
נו יאללללללללה!". יוסי כבר מיצה את כל יכולת ריאותיו. משהו
חשוד מתרחש פה. יכול להיות שזרובבל עבר? לא. הוא היה אומר לו.
יכול להיות שזרובבל נחטף או נהרג? לא. הוא היה שומע על זה.
תוך כדי תהיותיו, יוסי המשיך לצווח לכיוון החלון. הוא התחיל
להרגיש סחרחורת ועצב, מסוג הסחרחורת והעצב שמרגיש ילד שאיבד את
אמא שלו באמצע הקניון. יוסי המשיך לצווח.

מה שיוסי, וכמעט אף אחד אחר, לא ידע, זה שלזרובבל קרה משהו
הרבה יותר נורא. לא - זרובבל לא מת, ואף לא חלה באיזושהי מחלה
נוראה המונעת ממנו לצרוח. הוא עדיין גר באותה דירה, ועדיין
יכול לשחק כדורגל. אך המקרה היה נורא ועצוב ביותר, ואף גרוטסקי
בכל כך הרבה מישורים.

ביום שבו יוסי עזב את זרובבל ובשבוע לאחר מכן, זרובבל המשיך את
חייו כרגיל. הוא המשיך ללכת לעבודה ולשחק כדורגל, ואף לא היה
מודע (עד לשלב בו זה היה מאוחר מדי) לשרשרת המקרים המצערת
שהביאה למעצרו של יוסי. אבל - ביום שאחרי, זה התחיל- ויש
אומרים - נגמר עבור זרובבל.

זרובבל עבד בדוכן טוטו בפאתי מרכז העיר. מקום שקט,
פסטורלי-משהו, יחסית נקי. עבודתו לא הייתה קשה במיוחד וכללה
בעיקר שיחות בטלות עם ממלאי טפסים, והקשבה לרדיו.
באותו יום, זרובבל לא התכוון לחרוג ממנהגו. הוא הגיע בזמן, פתח
את הדוכן, הדליק את הרדיו, סידר את הטפסים, הדליק את המכונה,
אתחל את הקופה בשטרות. מספר שעות עברו - לרוחמה נולד נכד חדש,
שלושה נהרגו בפיגוע ירי בגוש עציון, הנאסדאק צנח בעוד כמה
אחוזים. הגיע זמן ההפסקה, הזמן שבו זרובבל מתיישב במזנון
באגטים שלידו, וטוחן באגטים עם סלט ירוק וטונה, ומנהל שיחות
בטלות עם בעל המזנון.

נגמרה ההפסקה, וזרובבל מתכוון לפתוח מחדש את הדוכן, אך משהו
עצר בו. זאת הייתה האישה היפה ביותר שזרובבל ראה בחייו. היא
הייתה עירומה - ורק הוא יכל לראות אותה. הוא קפא על מקומו, ולא
זז עד שאיזה ילד אידיוט זרק עליו נייר וברח. זרובבל חזר
למציאות, אבל משהו נוסף עצר בו מלהמשיך הלאה - זאת הייתה הזקפה
העצומה והקשיחה ביותר שהוא אי פעם הרגיש. הוא לא יכל לזוז מטר
בלי שכאב נוראי עצר בו. הוא גם לא יכל לבקש עזרה מאף אחד,
מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא היה עוזר לו.

אחרי התפתלויות והתגמשויות שונות, זרובבל הצליח להגיע לדוכן
ולסגור את הדלת. עכשיו היה עליו למצוא פתרון.
מצד אחד - הוא הרגיש כמו אידיוט, אך מצד שני - הוא לא יכל
להפסיק לחשוב על האישה. שני הצדדים עלו בקנה אחד עם ההחלטה שיש
רק דרך אחת לפתור את הבעיה הזאת - לרוקן את הצינורות.
ביתו של זרובבל היה בערך 20 בלוקים מהדוכן. משמע - על זרובבל
היה ללכת 20 בלוקים עם "הזקפה העצומה והקשיחה ביותר שהוא אי
פעם הרגיש". הוא החל לדדות.

1 בלוק, 2 בלוקים, 4 בלוקים, עדיין אין שום סימן לאוכלוסיה.
זרובבל החל להרגיש יותר בנוח.
5 בלוקים, 7 בלוקים, 8 בלוקים  - עדיין אין אף אחד, אולי
זרובבל יצליח לגמור את העניין הזה בשלום.
9 בלוקים, 10 בלוקים - והנה עומדת לה קבוצת ילדים עם סיגריות.
רצף המזל של זרובבל נגמר, ועכשיו הוא עמד חסר אונים או
מעצורים. הוא היה   חייב להתרוקן. הוא נשען על קיר של פח-בית
זבל ישן, והחל להתנשם. והנה - שוב נגלתה אליו האשה היפה בעולם
במערומיה. הוא לא זז במשך 20 דקות, עד שמכונית עברה לידו ואבן
נזרקה לו על הירך. הוא חזר למציאות, אך עדיין היה מהופנט. לקח
לו עוד 5 דקות עד שחזר לעצמו לחלוטין. ועכשיו, אותה זקפה
עצומה, שהקשתה עליו כל כך לזוז, הגיעה למימדים חדשים. זרובבל
כבר לא יכל יותר, והתחיל לרוץ. בלי לשים לב לעוברים ושבים, או
לילדים, הוא פשוט רץ בצורה מעוותת ומצחיקה, עד שהגיע למפתן
דלתו. הוא גילה ששכח את המפתח, ולכן שבר את הבריח בפרץ של זעם
ואלימות. הוא סגר את הדלת בעוצמה אדירה ונחת ברעש על כורסתו
האהובה. המסע נגמר.

זרובבל הקצה חמש שניות להתאוששות, ומיד החל במלאכה. זה לא היה
קל, מהסיבה הפשוטה שזה לא היה כרגיל, זה היה מפחיד, וכואב - אך
לזרובבל לא נותרה ברירה.
זרובבל סיים. אנחת הקלה נפלטה מפיו ועיניו עודן עצומות מכאב.
עברו עוד 3 דקות, בערך, עד שזרובבל פקח את עיניו. המחזה שנתגלה
אליו הקפיץ את לבו ממקומו.

מסתבר שלזקפה הגדולה בעולם יש תוצאות בהתאמה, קרי - זרובבל שכב
בתוך בריכה מאולתרת של זרע. זרובבל - אשר אינו יודע לשחות -
טבע בתוך זרעו-שלו. מיותר לציין שזו הפעם הראשונה שזה קרה.
זרובבל החל להתפתל בתוך הבריכה, וניסה ללא תוצאות להשתחרר -
לזרובבל הייתה בעיה.

אך - למרות שהמצב היה בכי רע, שום דבר לא הכין אותו לאסון
הבא.

כורסתו של זרובבל הייתה מונחת בזווית מאוד מגוחכת. אך מה שהיה
מגוחך אף יותר היה העיצוב הכללי של הדירה, והסלון בפרט. לא כמו
כל דייר - זרובבל בחר להפנות את כל מערך הרהיטים שלו לכיוון
החלון. מה שגרר להשמת הטלוויזיה בכיוון מנוגד לחלון, מה שגרר
לעובדה שזרובבל בילה המון זמן מול החלון.

וכמו בכל זמן אחר, פניו של זרובבל אכן היו מופנות לכיוון החלון
- אך באותו רגע, עיצוב הדירה לא היה בראש מעייניו. האישה
הופיעה שוב - אך הפעם עם 20 מחברותיה היפות. זרובבל לא זע במשך
שעה וחמישים דקות, עד שזבוב ענק הפר את שלוותו. המציאות חזרה
לזרובבל - וכך גם אותה זקפה עצומה. לזרובבל לא הייתה שום
ברירה, ומלאכת הפורקן החלה.

כאשר זרובבל סיים, עינו היו פתוחות, ומראה אף נורא יותר התגלה
בפניו - לא רק שגופו-שלו היה טבול בהפרשה המאסיבית, אלא שגם
הכורסה, וחלק מהשולחן שלידה, הותכו לרצפה. לזרובבל הייתה
בעיה.

יוסי כבר הפסיק לצווח. אותו יוסי שצווח במשך 18 דקות ואף גרם
לשלוש קריאות נפרדות למשטרה, הפסיק לצווח. משהו כבר החל לזוז
במוחו, והוא שיער שהדרך היחידה לגרום לזרובבל לרדת למטה היא
לעלות לביתו. יוסי התיישב על ספסל והחל לחשוב מה כבר יכל למנוע
מזרובבל לרדת למטה. בזמן הזה המשטרה כבר הגיעה, והאישה הרוסיה
בת השמונים ושלוש זעקה בכל כוחה "לעשות משהו כבר". השוטרים
ניגשו ליוסי ושאלו מה הבעיה. יוסי התעלם מהם, והתחיל ללכת
לכיוון הבניין. השוטרים שאלו אותו שוב "מה הבעיה?" יוסי המשיך
להתעלם.

אחד מהשוטרים סינן קללה מבין שיניו וסובב אליו את יוסי בכוח.
יוסי המשיך ללכת לכיוון הבניין. השוטר ניסה שוב - אך לשווא.
השוטר כבר התחיל ממש להתעצבן, כשיוסי פתאום עצר, הסתובב, ודחף
את השוטר בכוח. השוטר נפל. עכשיו השוטר ממש מעוצבן. הוא קם,
ובעט ברגלו של יוסי. יוסי נפל והחל לצווח מכאב. השוטר התיישב
עליו עד שהוא השתתק.

"מה הבעיה?"
יוסי המשיך להתעלם.
"מה הבעיה, כוססססס אממממק? מה? מה? מה הבעיה? תגיד כבר."
"עזוב אותי בשקט."
"תגיד לי מה הבעיה, ואז אני אעזוב אותך בשקט."
"אתה מבטיח?"
"כן."
"באמא ש'ך?"
"אמא שלי מתה, בחור."
"טוב, אז באבא ש'ך?"
השוטר נתן חיוך ציני לשוטר שלידו, ואמר "כן, טוב, בסדר - באבא
שלי."
יוסי חייך וסיפר לו את כל הסיפור.
"רגע, רגע, אתה האידיוט הזה שדפק להוא את האבן בראש כי הוא קרא
לך זרובבל? בו'נה אתה אידיוט."
"טוב, מה אתה רוצה נו," יוסי ענה בצורה סתמית.
"טוב, אם אנחנו נעזור לך למצוא את זרובבל, אתה תפסיק להפריע
לאנשים הנחמדים האלה?"
"טוב, נו, בסדר."

השוטרים הקימו את יוסי, וליוו אותו לפתח דירתו של זרובבל.

"אתה בטוח שהוא בבית עכשיו?"
"כן."

הבריח היה שבור, אבל משום מה אי אפשר היה לפתוח את הדלת.
השוטרים דפקו, ודפקו, אך ללא תשובה. בסופו של דבר אחד מהם צעד
אחורה, ובעט בדלת. ללא הצלחה. הוא ניסה שוב - ללא הצלחה. השני
גם ניסה - אך ללא הצלחה.

"בו'נה מה זה, זה לא הולך."
"אפשר לנסות?," שאל יוסי בהיסוס.
"כן, נו, שחק אותה."

יוסי דחף את הדלת, והיא נפלה ברעש. שלושת האנשים עמדו כעת עם
פניהם לשאריות השלד. יוסי התחיל לבכות, דחף את השוטר לידו
לרצפה, וברח מהמקום. השוטר השני יצר קשר עם המטה.

השוטרים עברו על הדירה בזמן שהיחידה הגיעה לדירה. דגימות
נלקחו, והמקום כולו הוקף בסרט צהוב כזה כמו בסרטים. בהמשך
החקירה נתגלה גורם המוות, ואף גילתה המשטרה, שעוד 11 אנשים מתו
מאותה סיבה - מותו של זרובבל היה החמישי בסדרה.

יוסי לא התגבר על הכאב, ובילה את ימיו ולילותיו על ספסלים
ובצמתים. אבל - לאט לאט, מצבו החל להשתפר, והוא אף זכה בלוטו
בסכום קטן.

עוד ארבעה חודשים עברו, ויוסי כבר החל לחיות את חייו מחדש. הוא
עבר לדירה עלובה במערב העיר, ואף מצא עבודה בתור עוזר-מלצר.
הוא פגש את דרורה, בת להורים עשירים שברחה מהבית, והם עברו
לגור ביחד. עוד שנתיים עברו, ילדה נולדה להם, ויוסי קודם לדרגת
סגן-מנהל במסעדה בה עבד.

יוסי היה מאושר, והזמין את כל חבריו לסעודת חגיגה במסעדה. הם
אכלו ושתו, וסיימו את המשתה רק בסביבות ארבע בבוקר. יוסי נפרד
מחברו האחרון והתחיל ללכת הבייתה - לא היו אוטובוסים ולא היה
לו כסף למונית. הוא היה מאושר- חייו השתפרו לאין ערוך - הגיע
הזמן לקנות מכונית, הוא חשב לעצמו.

הוא המשיך ללכת, עד שהגיע לתחנת האוטובוס של הקו שלו, והחליט
לשבת ולחכות לאוטובוס, היה כבר חמש וחצי בבוקר. הוא התיישב
והתרווח על מושבי התחנה, והתחיל להרהר.

לפתע, מבטו של יוסי התיישר קדימה, ומולו נגלה מראה מדהים -
האישה היפה ביותר שיוסי ראה מעודו. היא הייתה עירומה - ורק הוא
יכל לראות אותה.