את דינו אני מכיר מגיל שבע בערך. באמצע כיתה א' הגיע איזה
צימוק לכיתה. האמת שעד כיתה ג' בכלל לא דיברנו, טוב נו ברור
שדיברנו אבל לא היינו אף פעם חברים, הוא היה מסתובב עם איציק
ויניב, ולי הייתה את החבורה שלי שהיתה מורכבת בעיקר מירון,
סתיו וגינצבורג. נכון שהיינו מסתובבים הרבה עם בנות ולפעמים גם
חבורות הבנים היו מתערבבות, בעיקר בערבי כיתה, אבל בעיקרון
מכיתה א' עד ג' ההרכב הכיתתי היה בנוי מכמה חבורות בנים וכמה
חבורות של בנות.

בכיתה ג' סתיו שלי התחיל להסתובב עם יניב שלהם, ועד מהרה
נהיינו חבורה אחת. אתם בטח שואלים את עצמכם מאיזו מדינה בא
דינו שהוא 'זכה' לשם הזה. אתם חושבים או ספרד או איטליה, נכון?
אז לא. דינו הוא ישראלי, והוריו ישראלים. שמו המקורי הוא בכלל
רפי לוגזיאל, אבל בערך מאז שהתחלנו להסתובב יחד הוא גבה כמו
אני לא יודע מה. ובכלל, תמיד היה לו צוואר גדול,אף גדול
ואוזניים גדולות. בקיצור, לראש של דינו היה פרופרוציה משל
עצמו, לפחות בכל מה שקשור לשאר הגוף.. לא יכלנו לעבור על כל
אלה בשתיקה, אז לאחר התדיינות קצרה של החבורה, הוחלט על השם
'דינו', מלשון דינוזאור. כשהיינו קטנים לא ממש חשבנו על זה אבל
כשהיינו כבר בני שש-עשרה חשבנו בדיעבד שעשינו את הדבר הנכון,
כי מי רוצה חבר עם שם של שיפוצניק בן ארבעים?..

כשהגענו לחטיבה כמובן שההרכב החברתי כבר השתנה. אלה התחילו
להסתובב עם אלה, נהיו מגזרים של רוסים, ערסים, שאנטים וכו'. לא
משנה מה היה, תמיד אני ודינו נשארנו איכשהו חברים. ברור שהיו
תקופות חזקות ותקופות חלשות, אבל בתקופה הכי משמעותית, כשאתה
מגלה את עצמך כבן אדם, ואתה גם מגלה מי הם החברים האמיתיים
שלך, הוא היה שם. לא היה משנה שהוא לא היה חכם במיוחד, והיה
תמיד בכיתות החלשות, וסיים את התיכון בלי בגרות, בסוף הוא היה
שם, מצחיק כרגיל, ציני כמו שד. טוב, זה לא שהיה קשה לצחוק
ממנו, רק להסתכל עליו.

דינו אף פעם לא היה ילד יפה. למעשה, אפשר גם לומר שהיה די
מכוער. אף פעם לא היתה לו חברה, ועד גיל עשרים ואחת הפעם
היחידה שהוא נגע בבחורה היתה בגיל שמונה-עשרה, כשרותי השמנה
נתנה לו למשש לה את השדיים במושב האחורי של הפייסטה הישנה של
אבא שלו. כמובן שגם על זה לא עברנו בשתיקה. מילא היא שמנה, אבל
גם חזה גדול לא היה לה בכלל, נו אתם יודעים, מהאלה שמתערבבים
עם הבטן.. מיותר לציין שהוא ניזון וחי מהסיפור הזה בערך עד גיל
עשרים, אבל אחרי זה, זה כבר נהייה מביך בשבילו לספר על זה שהוא
מישש למישהי לפני שנתיים, במיוחד שלחלק מאיתנו כבר היו חברות
הרבה זמן, ולראות לבחורה את החזה תמיד היה מרגש, אבל כבר לא
כזה ביג דיל.

בגיל עשרים ואחת נהייה שינוי. דינו התחיל לזיין.ולא סתם לזיין,
אלא בלי הפסקה, על ימין ועל שמאל, ולא את אותה אחת כל הזמן,
אלא מלא בנות, ולא סתם בנות אלא הקרם דה לקרם. לי ולשאר החברים
רק נשאר לשבת בצד ולקפל את הלשון הארוכה מהרצפה, בזמן שהוא
אוסף אותן אחת אחת עם הלשון החלקלקה שלו. אין ספק שהוא ידע
לדבר, ובמיוחד עם בנות. אין, מאז שהוא סיים את השירות הוא עשה
סוויץ' בראש, ועם בנות זה לא היה הדינו שהכרתי. אותי הוא בהחלט
כבר יכל ללמד דבר או שניים. כמובן שכולם קינאו בו, לא בצורה
רעה, כי כולם גם שמחו בשבילו ושמחו לשמוע סיפורים על ההיא
מאתמול בלילה שרצתה את זה דוגי סטייל. אבל אנחנו, רובנו עם
חברות, מה נעשה? ואני עוד עם מיכל מתחילת יב'.

חשבתי על זה פעם, על איך הוא משיג אותן. בסופו של דבר זה לא
היה הדיבור ולא ההתנהגות, אלא איך שהוא נראה בסוף שיחק לטובתו.
חשבתי, אם אני בחורה, ואני רואה מישהו כמוהו, שהכל אצלו גדול,
צוואר, אף, אוזניים, ראש, רגליים, אז כנראה שבאמת ה-כ-ל אצלו
גדול, כולל האיבר החשוב ביותר אצל גבר, ואני לא מתכוון למוח.
וזה בעצם מה שבנות רוצות. זין. הן רוצות זין. יש לי מזל שיש לי
את מיכל מגיל כל כך צעיר, ושהיא אוהבת אותי. איתה יכולתי לעבוד
על תסביך הזין הקטן שלי. לקח לה הרבה זמן לשכנע אותי שהוא בסדר
גמור, ושהכל זה סתם פארנויה אצלי בראש.

עכשיו אנחנו כבר בני עשרים ושמונה. חבורה די זקנה ומפורקת.
טלפון פה, מפגש שם. כולם עם העבודה החשובה שלהם, עם התואר השני
שבדרך, וחלק אפילו נשואים. אני לא. שנה אחרי הצבא, אחרי שאספתי
מספיק כסף החלטתי כמו הרבה בני גילי לנסוע להודו. אז כן, הייתי
מהאלה שנזרקו על איזה חוף בדרך לגילוי עצמי. האמת שלא גיליתי
כלום, חוץ מזה שאני אפס שנפרדתי ממיכל חודש לפני הנסיעה כי
חשבתי שזה לחוץ לי מדי הקשר הזה, ואני רוצה להיות עם אחרות.

גם דינו הוא כבר מזמן לא דינו. בערך מהתקופה שהוא התחיל לעבוד
עם דוד שלו שאול בשיפוצים, הוא כבר ביקש מאיתנו להפסיק לקרוא
לו דינו, ולהתחיל להתרגל לזה שהוא רפי. אני הבנתי את זה. הילד
כבר לא ילד, הוא בן עשרים וארבע, עכשיו חזר איתי מהודו, מתחיל
קריירה חדשה, אמנם לא זוהרת במיוחד אבל מכניסה לא מעט. הבנתי
את זה שהוא רוצה שיתחילו להתייחס אליו בכבוד. זה כאילו שהכרתי
חבר חדש. אבל הפסדתי את דינו.

"הלו, דני?", שאל הקול מן העבר השני, "זה רפי, מה שלומך?".
"רפי?", שאלתי בפליאה, "ממש טוב לשמוע ממך. איתי הכל טוב, מה
איתך?". הוא ענה לי שאצלו הכל ממש מצוין. הוא מתחתן עם גילה.
הם כבר שנתיים וחצי ביחד והם החליטו לשדרג את עצמם. אני זוכר
את גילה, אמנם קצת במעומעם, אבל זוכר. היא ממש חמודה וחכמה
מאוד. לפי ראות עיניי הם קצת לא מתאימים אבל אם זה עובד אז מי
אני שאתווכח. היא מהאלה שמחנכות את הגבר שלהן להיות מה שהן
רוצות שהוא יהיה. כשאני חושב על זה, זה דווקא טוב, זה מראה על
אחת שאכפת לה מהגבר שלה ואוהבת אותו. "רציתי לדעת אם תוכל
לחזור מניו-יורק לארץ בפסח? אני וגילה החלטנו על חתונה באביב,
אתה יודע, נשים..". "בוודאי שאבוא", עניתי. סיימנו את השיחה עם
המון איחולים וברכות, וגם קצת צחוקים כמו בימים הטובים.
אני לא מאמין שהוא מתחתן. הבן אדם הכי ציני שאני מכיר עושה את
המעשה הכי לא ציני שקיים. ועוד באביב. רואים שהוא תפס, או יותר
נכון נתפס על ידי אחת שתושיב אותו טוב. העיקר שיש אהבה. בגיל
מסוים אתה מנסה להפסיק לחפש את הציניות והצחוק בכל דבר, ומתחיל
לחפש את הדברים איך שהם מעל פני השטח, הדברים האמיתיים. דינו
שלי לעולם לא יחפש, אבל רפי כבר מצא. אחרי השיחה איתו נזכרתי
במיכל. עברו שש שנים ואני מתגעגע אליה. איזה טיפש הייתי. לפי
מה ששמעתי היא התחתנה עם איזה אחד מרמת השרון וכבר יש להם ילד.
חיה טוב. רק אני, לבד בניו-יורק הקרה, עובד בביטחון בשדה תעופה
מטעם אל-על. מדי פעם מתגנבות לחיים שלי איזו ג'ניפר או סטייסי
למינהן, אבל אין כמו הבנות של הבית. נכון שחלום חיי היה לברוח
מכל הבלאגן של הארץ, אבל החלום נהייה מציאות, והמציאות לא
ורודה כמו החלום. אני שמח שרפי מתחתן, בעיקר בגלל שזה נותן
סיבה לחזור לארץ. איזה כיף לחזור הביתה.