דע את עצמך. כבר היוונים חרטו את זה במקדש כלשהו. דע את עצמך.
זה מה שהביא אותי לטיול הגדול, האולטימטיבי , לאחר שסיימתי
תואר ראשון בפסיכולוגיה. אריה  עלה מתוך ריאותי ושאג "צא" צא
ולך לך  להתנסות בכל , לחוש בגוף ראשון את זוויות החיים השונות
לפני שאתקבע על מסלול חיים נדרש . ומה אם לא אמריקה ?  כן
דווקא אמריקה. אמריקה  של הדרום החם, של הפאבים עם הקטטות , של
קליפורניה שבה הנערות נולדות לביקיני הנצמד עור שני לישבן זוהב
תואם, של ניו יורק עם הארלם, של אמריקה שבה אתה לבד מתמודד ואם
אתה טוב אזי תנצח, כי אין גבול למה שאפשר. ולאורך דרך האבנים
הצהובות  אולי אפילו יקרו חיים אחרים לגמרי.
בחרתי לפתוח עם הגרעין של התפוח, ניו-יורק ניו יורק. היו קרובי
משפחה בברוקלין ,יהודים כאלו, A jewish Family ' ששילבו אותי
לתוך הבלגן המשפחתי . קבעתי את ביתם לשינה  וכבסיס ליציאה
למסעותי בעיר . קם בבוקר ומטייל עד שנופל מהרגליים.  - לטעום
הכל הכל אמפייר סטייט ומוזיאונים ובלילה לנסות להיכנס
למועדונים הנחשבים ולאכול נודלס בצ'ינה טאון. והכל נדמה כמו
בסרט, הכושים וההיספנים דומים לעצמם וברודווי מלאה אורות. והנה
שוטר 'CUP '. איפה הדונאט שלך שוטר? FUCK . ותמיד לשחות קדימה
לתוך המון  הפרצופים שלא נגמרים  עוד ועוד תמונות פנים ממינים
שונים, כמו היה שם איזה מפעל שייצר אותם והם מגיחים מבטן האדמה
למולי כבסרט נע, בכל טעם ומגוון עוד ועוד , בלי הפסקה ללכת
לשירותים לרגע. הולכים וצצים שוצפים את הרחובות בבוקר בחליפות
בהליכה מהירה ונמרצת לעבודה ובצהריים גודשים מסעדות, מפעילים
את מגרסות הפה שלהם גדי לייצר פלט של מיליוני ק"ג למערכת הביוב
ויחזרו בפנים האדישות ברכבת התחתית שהיא ממש SUBWAY   .בוקר
לילה בוקר לילה במעגל מתמשך , ימציאו עוד ועוד מסעדות וידליקו
אורות ויבנו עוד קומה לגובה לעוד דיירים . Mister,  Miss.
בסופו של דבר לאחר שבועיים של ריצת מאה מטר הייתי חייב לנוח
קצת, לראות ירוק מרחב. הבן דוד של סבא הציע שמורת טבע ש" אפשר
לטעום בה את האוויר" .  השאיל לי את מכוניתו ויצאתי בתום ארוחת
הבוקר לצפון מזרח, לאזור הכפר. לאחר שלוש שעות נסיעה, כשנוף
הביניינים הגבוהים התחלף בבתים בני קומה אחת ובעצי אורן גבוהים
הבחנתי לצד הדרך במודעה, 'The modern freak show' שכיוונה לעבר
אוהל קירקס.  חניתי,  מחפש מישהו בין קראוון לביתנים מצובעים
אדום ושחור .
"המופע יתחיל בעוד שעתיים אדוני" הבהילני לפתע קול שהגיח מצד
ימין. היה זה איש שמן מאד שלמרות שעמד די מרוחק ממני לא יכולתי
שלא לחשוב שבוודאי נודף ממנו ריח בצל וקטשופ.  תודה , הינהנתי
לו והוא נעלם ללא אומר.
בינתיים החלטתי לנמנם במכונית עד שבערב ניעורתי לקול טיפוף
רגליים על חצץ ומלל שפות זרות. טיפין טיפין זרם לאוהל  קהל
אנשים, נדמה שרובם תיירים משועממים. חיכיתי כמו כולם ובשש וחצי
ככבר נאמדו כשלושים בני אדם ,נוהמים ברוגזה על האיחור .
והנה  השמן עולה לבמה קטנה ומציג את עצמו ואת "הקרקס הנועז
ביותר , הקרקס היחיד שמשמר מסורת של מאתיים שנה שצמחה עוד בימי
המערב הפרוע"
"ברשות הקהל" הוא כיוון אותנו בתנועות יד לעבר הביתן הראשון.
ומיד נגלה בטבורה רחבה חולית  איש גידם , עומד, מזוקן ומחזיק
את חפירה בידו השמאלית, היחידה.
"שלום חברים,שמי הוא קאטר , כפי שאתם רואים הגעתי היום בלי יד,
למעשה היא נפרדה ממני לפני עשרים ושתיים שנה בשדה אורז
בויטנאם. היום תראו שרוח האדם מנצחת"
קאטר החל לחפור במהירות באדמה כסוס עבודה , כפועל כושי ממש,
ותוך שלוש דקות העמיק  בור שעומקו מטר וחצי.
עמד גאה נשען על האת ומתנשף. "כפי שאתם רואים רוח האדם היא
הקובעת" והיפנים צילמו את גדם היד , פלאש פלאש . קאטר לאחר
שניגב את זיעתו הזמין "מי שמעז" להתחרות איתו באגרוף אולם אף
אחד לא נענה.
והנה שוב מילותיו הגרומות של האמרגן מכוער הפנים -"בואו חברים
". השמן דחק בקהל אל עבר הביתן השני שבו נמצאה הלנה היפה.
"האישה בעלת היופי המרהיב שנולדת אחת לאלף שנה" והלנה הינה
דוגמנית לשעבר שהשמינה מעט אולם עיניה כחולות לא יאומנות
בעומקן.  על מנת  להוכיח את אמיתותה  הוזמנו הנוכחים להריח את
זיעתה בעלת ניחוח וורדים, "לאחר שהלנה תנתר בחבל מול עינכם" .
מי שחפץ בכך יכול היה להישאר כדי לצפות בה עושה צרכיה בצורת
עגולים סימטריים נטולי ריח.
"קדימה חברים" שוב זורזנו אל הביתן השלישי של יעקב האמן. "האיש
שרגשותיו הופכים למוזיקה". אוהל זה היה מחוסם כמעט כולו מפני
האור והקהל בצעדים קטנים תפס אט אט את מקומו מנווט עיניו
באפלולית אל עבר יעקוב הישוב על כיסא עץ פשוט וראשו שעון על
שולחן ומצחו מקומט. לפניו הונחו כוסות מוארכות שבחלקן נוזלים.
" הנכם מתבקשים , חברים, לשמור על דממה מוחלטת" השמן המיוזע
הלחיש . כולנו התמקדנו כגוף אחד ביעקב שעור מצחו התכווץ והוא
כולו מכווץ עד שהכוסות החלו רועדות  ונרקמה מעין מוזיקה. לפתע
הכרוז קרב ליעקב וסוטר בפניו ,בן רגע  נשמע צליל צורמני שהתחלף
תוך כדי דקה  לצליל עצוב כרוח השורקת בכרם נטוש . " יעקב עצוב
עכשיו" פירש  השמן . יעקב נשם נשימות עמוקות.
"הנה יעקב נרגע ואם תהיו נדיבים עם הטיפים תשמעו מוזיקה
עליזה". צלוחית חלפה בין כפות הקהל , מטבע הצטלצל ואף שטר
התקפל בפינתה. והכוסות החלו להצטלצל בניגון עולה כשל אוטו
גלידה.
"תודה רבה לכולכם" השמן החווה תנועת השתחוות תוך שהוא מעורר את
יעקב לחייך לעבר מצלמותיהם המתקתקות של קבוצת יפנים בגיל
העמידה.
מעט מעט נמוגו מחיאות הקהל שהותיר את המקום ריק. נותרתי לבדי ,
החושך הפך את הביתנים לחרוטים משוננים והכל נדמה כטירה ימי
בינימית. צעדתי סביב לאוהל מניח מבטי  בפוסטרים המצחיקים
שהודבקו על הקירות . "סליחה אדוני" שוב הופיע השמן , מפתיע
אותי מאחור.
"אתה מעוניין במשהו אחר?" הנהנתי לאישור. "בוא ..בוא "  הוביל
אותי לביתן של יעקב. ואז הבנתי מה דיגדגה בי תדמית דמותו
המתעגלת מפסיעה בגמלוניות- והרי זה פלוטו המצויר, אויבו הנצחי
של פופאי.
"יעקב " נשא קולו לאוזני יעקב שעדיין ישב בחושך שלו  ויעקב
הרים פנים מיוסרות תוך שהוא סוקר אותי כמו הייתי תמונה נדירה.

"זה עולה הרבה כסף" אמר לבסוף בלי שהוצרכנו להסבר.
"יש לי הרבה כסף" הנחתי לפניו את כל צרור השטרות שחסכתי
לטיול.
"זה גם בעייתי, קצת מסוכן".
"בשביל זה באתי"
יעקב גרף בכפתו מחצית מהסכום . הצביע על מתקן שדמה למקלחת שדה
ובצידיה מראה גדולה ונורה ארוכה.
"השתמשת פעם במכונת צילום?"  שאל בקול עייף מעט.
אישרתי בהנהון מהיר ויעקב החל מדבר , ובלחן מילותיו מירמור
וגאווה וצימצם בי אישון והסביר על המכונה שפיתח, עוד משנת
חמישים ושהייתה בעייה ואף אחד לא הסכים לאשרה, קטני אמונה
וחזון. אולם המנגנון פועל כנדרש וכבר היו לפני שלושה אנשים וזה
הצליח  אלא שיש להבין את הסיכונים הנפשיים .
והמשיך עד שמתוך אוסף המשפטים הבנתי סוף סוף- המכונה שהמציא
משכפלת אנשים.
"ומה בדיוק..ואיך?" קטעתי את זרימת המילים(עדיין לא ירדתי לסוף
דעתו)
" מעתיקה הכל- פיזית, נפשית,  הזכרונות , עד לשניה שבה מסתיים
השיכפול." יעקב הסביר.
"ומה עם הקופי?" .שאלתי.
יעקב הסביר שיש מנגנון נוסף שמוחק את הקופי בהליך נקי ומהיר.


 "שב ..שב בנוח" משך אותי לכיסא עור.  
"Beam me up scoty" קראתי לעברו.
זה ארך עשר דקות. הרגשתי כמו נורת הלוגן זימזמה בוורידי. זה
הסתיים בתחושה דוקרת במצח ,כמו שבולעים יותר מדי קרח . פתאום
הייתי סגור בתא זכוכית ,מביט בעצמי מאיים עלי עם אקדח שהפקיד
בידי השמן  עוד לפני תחילת השכפול .
והרי תמיד רציתי לדעת איך אגיב לפני המוות.
"יש לך חמש דקות למות. הנה תפוח אם אתה רוצה" אמרתי לעצמי.
מוזר לראות את עצמך , היה לי קול משונה, בולע את האותיות, ככה
זה גם כששומעים את צליל קולך המוקלט.
הזעתי מעט, דווקא הייתי קר רוח. בטח שימחתי את עצמי , הנה אני
מגיב כמו  גנגסטר איטלקי מהוקצע שרק חיכה לזה, אם למות אז
בסטייל. אבל אני לעומת זה סיימתי את מחצית התפוח וידעתי שלא
אוותר. האקדח היה מכוון לעברי אבל חישבתי כל רגע את האפשרויות.
- היה שם עצמי מוכר, שווה כוח אלי, והייתה זכוכית. תנאים קשים
בהחלט, הכרתי את האויב מבפנים ומבחוץ והוא אותי אלא שבחזקתי
יתרון אחד - מעולם לא חוויתי מצב כזה ולא יכולתי לדמיין שאגיב
כמו שאגיב, ככה שגם הפליג באוקינוס נטול יבשה, למרות שאני
הטובע, ימח שמו. הכדור היה אצלי ביד, להודות על האמת-לא תפסתי
את עצמי, עד לאותו רגע, כאמיץ במיוחד.  כנראה בכל זאת לא הכרתי
את אנוכי טוב כמו שחשבתי.
המחשבות דהרו כמו רכבת אקספרס תחת התקפת האפצ'ים. בחנתי את
הזכוכית שהייתה די עבה אבל בכל זאת הבחנתי בסדק בפינה
התחתונה.
נעלתי נעליים חזקות . נותרו לי שתי דקות. הבטתי לעבר יעקב .
ואני המקורי בעל האקדח עוקב אחר עיני ובוחן אף הוא את יעקב.
והנה לא שם לב אלי. מצאתי את ההזדמנות לה חיכיתי. בעטתי
בזכוכית בכל כוחי . הוא היה המום ולא הספיק לירות, כשהתעשת
כיוון אלי את האקדח . זרקתי לעברו את התפוח ובאמצעות חתיכת
זכוכית שאספתי תוך כדי זינוק שיספתי את גרונו.  זה נגמר
בשניה.
"אתה יכול להשאיר את הכסף" אמרתי ליעקב שסקר אותי, נטוע במקומו
כמו ילד נבעת. שריקות חדות נשמעו מכיוון הביתן שלו, אלו היו
כוסותיו הרועדות. גם הוא הרגיש את פחד המוות.  
ידעתי שמצאתי את מותי  שמה ואין לי מה לדאוג, בהליך נקי ומהיר
תימחק נוכחותו הפיזית של המקור ברגע שהכוסות יפסיקו מהמוזיקה
הנוראית הזו ויעקב יתעשת . נורא היה לראות אותי ככה מרוח בדם
,לא מצאתי בי כוח להביט.
"להתראות יעקב. לא הייתי פה אתה מבין?"
הוא ניענע ראשו להסכמה, סך הכל גם בשבילו נוצרה סיטואציה לא
נעימה בהחלט.

ברחתי .  נסעתי במהירות , לצפון. שם יש טבע טהור , הרבה ירוק ,
אני מוכרח לנוח. אומרים שיש שם אזורי יערות שבהם מתחבאים מיני
משוגעים , מתבודדים, נפגעי הלם ממלחמת ויטנאם ששרפו כפרים על
יושביהם ועכשיו הם אוכלים את עצמם. אפשר להבין, יש בעצים משהו
מרגיע, עומד וקיים. כאן אפשר להגיע לשורש העניין, לבסיס.
תם ולא נשלם. רק לשפשף את העיניים עד שאשתחרר מהחושך .מוכן
להתחיל מהתחלה , למחר חדש, להרפתקאה נוספת. והרי לשם מה מה אם
לא להרגיש כמו שצריך?
והרי בסופו של עניין שרדתי. והרי הטובים ניצחו , לא?