היא ישבה מולי, עיניה דומעות, ולחשה ברגש את המילים שחיכיתי
כל-כך הרבה זמן לשמוע: "אני אוהבת אותך".
אמא שלי. מאז שעזבה את אבי לפני חמש שנים לא ראיתי אותה ולא
שמעתי ממנה. לפתע פתאום שבה, מתנצלת על הניתוק, על הזמן שחלף,
על שלא ראתה אותי גדל. אני מביט בה, מקשיב לה, לבי אטום וכל מה
שאני יכול לחשוב עליו הוא זיכרון מתוק של ילדות בו אמי מנדנדת
אותי בגן השעשועים. בדרכנו הביתה באותו היום, היא אחזה בי
בחוזקה, חיבקה ונישקה, ואז, בהיותי בן שבע, לא הבנתי מדוע.
למחרת בבוקר היא עזבה ונעלמה עד לשובה היום.
היא מביטה בי, מצפה לתשובתי, אולי חושבת שאומר לה שאני אוהב
אותה. אך כעת איני יכול. הזמן שחלף שינה אותי. התבגרתי
במהירות. היה לי קשה מאוד להתגבר על עזיבתה, להבין שנטשה אותי.
כילד הייתי קם בבוקר ורץ למטבח, מצפה לראותה מבשלת כבעבר, מסרב
להאמין שלא תשוב. כעבור זמן מה הבנתי שכעת נותר לי רק אבא. אבי
ניסה לטפל בי כמיטב יכולתו, אך אני הייתי זקוק לאהבת אם וזו
חסרה לי.
כעת שבה ואני נאלם. מה אוכל לומר לה? במה אתחיל? יש בי אהבה
כלפיה, אך יש גם כעס והוא רב. ואמי שוב לוחשת את שמי, מאיצה בי
להגיב ואני שותק. חושב ותוהה. חוקר את הכעס שבלבי ושואל את
עצמי, מה אני רוצה ממנה? מה אגיד? ואז, בשקט, בחשש, ביקשתי את
משאלתי הגדולה מכולן: "אמא, חבקי אותי ואל תעזבי לעולם".