אתה נופל, שוקע באפלוליות שחורה וסבוכה,
מחפש נקודות אור בחושך הגדול,
מחכה שמישהו יושיט לך יד וימשוך אותך החוצה,
אבל לא נשאר אף אחד, כולם נעלמו,
אתה ממשיך ליפול, מאבד תחושה,
מרגיש ריקנות.

כל אלה שהיית שם בשבילם, כשלא היה להם אף אחד אחר,
איפה הם עכשיו?
עכשיו הם עסוקים בשלהם, כי אותם מישהו כבר משך מהאפילה.

אתה נופל, מרגיש שהכל מתמוסס לנגד עיניך, הכל מתפוגג,
נעלם באויר כאילו לא היה, פתאום הכל הופך לעשן,
מתמזג באוויר, ואתה נשאר לבד, מוקף רק בחשיכה.

אתה נחנק, אין לך אוויר, אתה מנסה לנשום בכוח,
ואז מוותר, מבין שאין טעם להמשיך, ופתאום כבר לא איכפת לך
מהחנק,
לא איכפת לך מכלום.

אתה מעיף שוב מבט בחושך הגדול, אבל זה לא אותו מבט,
הפעם זה מבט מזלזל, לא איכפתי כמו המבט הקודם,
אלא מלא לעג, מבט שבז להכל.

החושך גדול, אין סופי, אתה מבין שאין תקווה,
מבין שהנפילה לא תיעצר לעולם.

מהחנק כבר לא איכפת לך כי עכשיו הוא עושה לך טוב,
אתה עוצם את העיניים שוכח מהכל, מרוקן את הראש ממחשבות,
מבין שאין לך יותר מהות, ואז אתה מתפוגג,
הופך לעשן ומתמזג באוויר, נעלם כלא היה.