הרגשתי רע, וזה אמור להיות משמח,
עוד יום רגיל, אז פה ושם ברכה,
אבל היא באמת חשובה לי,
אבל התרחקנו, אני מבין למה היא שכחה.

שוכב לי במיטה, בוהה בתיקרה,
היא משעממת, הזמן מתקדם לאט לאט,
ואז רץ, ושוב לאט, ושוב רץ.

מחייג, מדבר, מנתק, מחכה.
הטלפון מצלצל, אני מרים בזריזות את השפורפרת,
אבל זה לא בשבילי, ולאט לאט אני נכנס לדיכאון,
עמוק יותר ויותר, וככל שהזמן עובר,
המחשבות על התאבדות גוברות.

ואז הטלפון מצלצל, בתנועה מהירה אני מצמיד
את השפורפרת לאוזן, ובצד השני היא נמצאת,
מאחלת לי מזל טוב, לא האמנתי שהיא תתקשר,
זה כל כך שימח אותי, נתן לי כל כך הרבה אנרגיה,
זה פשוט עשה לי טוב על הלב.

ואז הזמן נע בצורה נורמלית, לא מהיר ולא איטי,
השמיים כבר לא קדרו, השמש בצבצה בינות העננים והציפורים
צייצו,
העולם נראה טוב, חייך אלי, ואני חייכתי בחזרה.

חבל שזה לא קרה ככה,
חבל שלא זכיתי לשמוע את הקול שלה, מאחל לי מזל טוב,
אולי זה היה מונע ממני לקפוץ מהחלון.

חבל שהתרחקנו,
חבל שהיא לא הייתה קצת יותר רגישה ומתחשבת,
חבל שאנשים חושבים רק על עצמם,
חבל שנכנסתי לאטרף,
חבל שהייתי בשיכרון חושים,
חבל שהיא לא מנעה ממני לקפוץ אל מותי,

חבל שלא הייתי שם להרים את השפורפרת כשהיא התקשרה.