[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'וני הולנד
/
הבחור האופטימי

בוכה, מגביר את המוזיקה
כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע,
היא לא אוהבת אותי, היא לא מתקשרת אלי,
לא נדבר אם אני לא אתקשר, אבל התרגלתי,
לא איכפת לי יותר מכלום, הולך לחלון,
מסתכל למטה, מרחק גדול מפה לאדמה, קורץ.

רע לי עכשיו, אבל בעצם כבר הרבה זמן שלא טוב לי,
אז אני מכחיש, מתעלם, אף אחד לא יודע,
בפנים אני כבר רקוב מזמן, רק בחוץ אופטימי.

שם שירים חזקים, כאלה שחודרים לנשמה, כאלה שמכאיבים
כשהם מהדהדים בראש, אני מפסיק להשלות את עצמי.

כולם חושבים שהכל בסדר, זה בגלל החיוך,
החיוך הארור הזה שתמיד נישא על הפנים שלי,
אף אחד לא טורח לשאול מה באמת קורה, אם הכל בסדר,
כי לפי החיוך אפשר להבין שהכל באמת בסדר,
אבל זה לא ככה.

לפחות יש לי את המוזיקה שלי, היא עוזרת לי לבכות,
היא סוחטת ממני דמעות, עוד ועוד, עד שלא נישאר כלום,
ואז ממשיכה לסחוט, אני כבר ריק,
אין לי כח, נמאס לי מהכל, נמאס לי מכולם.

הזמר עושה את זה כל כך טוב, הוא מוציא את הרגשות שלי,
הכל פורץ בלי הפסקה, זורם ממני כמו נהר, כל השרירים בגוף
מתכווצים,
זאת המוזיקה, היא כואבת, אבל כאב טוב, כאב שאני אוהב,
זאת הדרך שלי לייסר את עצמי עד לבכי.

משתגע, האישונים מתהפכים, מתחיל לשיר ביחד איתו,
זה עושה לי טוב, ואז מתחיל שיר של אהבה,ואני נכנס שוב להיסטריה
של בכי,
למה אני צריך אותה?
למה כולנו צריכים אותה?

ואז מגיע לו שוב השיר האופטימי שתמיד מכניס לי צער ללב ומעלה
דמעות בעיניים,
אבל הפעם אני לא מעביר אותו, אני מחליט שזה מה שאני צריך
עכשיו, לסבול.

מגביר עוד את המוזיקה עד שהרמקולים מתחילים לזייף,
נמאס לי להיות הבחור האופטימי, שכולם באים אליו כשצריך לבכות,
אבל לו אין כתף לבכות עליה, אז הוא בוכה לתוך הכרית, חונק את
הבכי,
כדי שאף אחד לא ישמע, כי הוא בחור אופטימי, לא מאלה שבוכים סתם
כך,
דמעות ממלאות את העיניים, מטשטשות את הראייה, לא רואה כלום, לא
שומע כלום,
לא איכפת לי מכלום.

יושב לכתוב, כי כשרע לי הכתיבה טובה, אבל לא מצליח לראות את
האותיות,
הדמעות מטשטשות אותן, בוכה וכותב, עוד דמעה, עוד שורה,
והמוזיקה קודחת לי בראש,
מפוצצת אותו, עכשיו מוזיקה מתכתית, גם היא ממשיכה לעשות את
אותו אפקט.

הדמעות מתחילות להיגמר, העיניים מתייבשות, אבל אני לא נרגע,
עכשיו הבכי מכאיב לי בגרון, אבל לא איכפת לי יותר,
לי נמאס מהכל, מכולם.

מגביר עוד את המוזיקה, האוזניים כואבות, עור התוף מאיים
להיקרע,
אני משתגע, ואז בא סולו של תופים, ואחריו סולו של חשמלית, הזמר
צורח,
אהההההההההההההההההההה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מדובר בכור
ההיתוך הגדול
ביותר של מדינת
ישראל מאז צה"ל









עוד דבר חוכמה
מפיו של אפרוח
ורוד על הדף
האחורי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/02 10:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'וני הולנד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה