עמדתי וחיכיתי לאוטובוס.
פתאום הוא נעמד לידי, עיניים ענקיות, חכמות ושיער קצוץ,  הרבה
יותר גבוה ממני.
אם להשתמש בלשון ציורית, ניתן להגיד שעיניי יצאו מחוריהן.
עמדנו ככה כמה דקות, מחכים לאוטובוס, פתאום הוא הביט בי בריכוז
ושאל:
"אם היית יכולה להיות צבע, איזה צבע היית רוצה להיות?"
הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח, אולי עישן משהו, אני יודעת...
הוא כנראה שם לב לזלזול בפניי ואמר:
"באמת נו...אני רציני, תחשבי על זה..."
אז חשבתי קצת, אבל השאלה נראתה לי כל כך מטומטמת שהתחלתי לחשוב
על דברים אחרים במקום.
האוטובוס הגיע, תפסתי לי מקום טוב באמצע, לאחר כמה שניות ראיתי
אותו לידי.
"נו אז מה את אומרת?"
"חום!" אמרתי פתאום בהחלטיות, לא יודעת מאיפה זה בא לי.
"חום?" הוא שאל "למה?"
"לא יודעת"
"כנראה שיש איזושהי סיבה"
"אולי..."
עם כמה שהוא היה חתיך הוא היה מוזר לאללה, הסטתי את פניי ממנו
ועשיתי את עצמי מתעניינת בנוף.
ככה נסענו שעתיים בערך, כל אחד היה עסוק בענייניו, או לפחות
ניסה  להיראות עסוק.
"אני חושב שאני הייתי צהוב עם איזה כוכבים כתומים או משהו
כזה".
"אה?" הסתכלתי עליו בתדהמה, הייתי שקועה במחשבות.
"כן, משהו בולט, מיוחד."
"טוב" אמרתי ושוב הסתובבתי לחלון.
פתאום כולם החלו להתלחש, כמה נשים צעקו בפאניקה, מישהו התעלף,
התבוננתי לכל הכיוונים ולא הבנתי מה קרה.
הנוף השתנה קצת אך חוץ מזה הכל נראה לי רגיל.
הוא עדיין היה שקוע בהרהורים.
"חום אמרת, אה?"
התבוננתי בו שוב במבט מוזר, מזלזל קצת.
"כן" עניתי.
"זה לא הצבע הכי מיוחד בעולם...את יודעת...די רגיל...לא
בולט..."
"כן" אמרתי "כנראה".
הוא ניסה לפתח איתי שיחה, סיפר לי כל מיני דברים, לי לא היה
שום דבר מעניין לספר לו, אז שתקתי.
מסביבנו עדיין נשמעו צרחות.
פתאום האוטובוס נעצר בחריקה, התבוננתי סביבי, הכל השתנה אט אט,
כל האנשים. משהו היה חסר, לא יכולתי לעמוד בדיוק על ההבדל אבל
הרגשתי שגם משהו בי משתנה.
הוא המשיך לדבר ולדבר, אך לא נתתי את דעתי אליו.
פתאום שמתי לב שהוא נהיה אפור, אפור כמו של לבנה, האפור הכי
רגיל שראיתי.
"תראה! תראה!" צעקתי לו בהתרגשות.
לקח לו זמן להבין, כשראה את עצמו ככה, אפור, הוא היה בשוק.
השתתק ומבט מפוחד עלה על פניו.
התבוננתי בכל שאר האנשים, לכולם היה גוון כלשהו, די דומה של
אפור.
פתאום הנהג החל לקפוץ בהיסטריה, בשיכרון חושים, באקסטזה.
"כולם אפורים! כולם אפורים! אפילו המושבים! כל הצבעים נעלמו!
נכנסנו לעולם שחור- לבן!"
כל אחד מן האנשים התבונן סביבו, מופתע, לא קולט, מבין פתאום את
האחידות, מבין שהוא בדיוק כמו כולם.

ורק אני, כפופה במושבי, ורודה עם לבבות ירוקים, מנסה לא
לבלוט.
מנסה להיות קצת יותר אפורה.