"אני לא אשם"...הטחתי בראש העיר..."שהמכשף שלי החליט להתנדף
דווקא בזמן שהדגים שלך היו באויר ! "
ראש העיר ישב מולי ולא זז.
המשכתי..."אז אולי אתה תסביר לי איך אני אמור להרים את חגיגות
השמש בלי מכשף, בלי זיקוקים, בלי לוליינים, בלי טווסים, ומאיפה
אני אמצא עכשיו בתולה שיודעת לשיר את מזמורי בעל, הרי כולנו
זוכרים את טלילה, לא ? "
כשהזכרתי את השם טלילה, נערי הכמורה שעמדו עד עכשיו בשקט בפינה
התעוררו ובלעו את צחוקם. הפניתי לעברם מבט נוקב..."היום אתם
תמותו ! "
צעקתי ודפקתי על השולחן, הפכתי את הכיסא שלי, נופפתי באגרופי
מול פרצופו, אפילו הרמתי כד וניפצתי אותו על הקיר שמאחוריו,
אבל כשהרגשתי שבלאו הכי שום דבר לא יעזור, התיישבתי ותפשתי את
הראש בידיים.
ראש העיר המשיך לשבת רגע נוסף. הוא הידק את המטפחת שהיתה קשורה
תחת אפו, וכשקם, קמו איתו כל חמישים ושתיים העוזרים שלו. הוא
הרים לעברי זרוע עמוסה צמידי נחושת וזקף שתי אצבעות.
"שבועיים". אמר, ואז הוא וכל הפמלייה שאתו הסתובבו ויצאו מחצר
המקדש והחלו יורדים חזרה לכפר.
כשאחרון העוזרים טרק את דלת החצר, הרמתי את מבטי לשמיים
וחשבתי..."אני זקן מידי בשביל החרא הזה".
הסתכלתי הצידה לעבר נערי הכמורה שחיכו להוראותיי. נערי כמורה
עלק. פעם כדי להתקבל למקדש הייתה צריך ללמוד, לדעת דברים,
היום? כל נער שלא הצליח לא בדייג ולא ביציקת נחושת נשלח למקדש,
ואני אמור לארגן אתם טקסים לציבור שכבר מזמן איבד עניין בי
ובמקדש שלי.
נחושת. היום כולם רוצים נחושת." אין לי מספיק נחושת לקנות
בית." " אין לי מספיק נחושת לקנות חמור." " האישה רוצה להפליג
לקפריסין אבל הפלגות עולות נחושת, אני מסביר לה. לא מעניין
אותי, מצידי תגנוב."
כל יום אני משתדל לייעץ לאנשי הכפרים שמביאים אלי את צרותיהם,
אבל הם לא שומעים בעצותיי, אלא רק לוטשים עיניים לכיוון המקדש
ומחכים ליום שהכוהן הזקן יתפגר, ובהעדר מחליף ראוי יחולקו
תשמישי הקודש להמונים.

והמכשף ? מזמן הגעתי למסקנה שכל מה שמעניין את המכשפים הוא
להתעלל בבני האדם. אסון אחרי אסון הם ממיטים עלינו, ואנחנו רק
מבקשים עוד ועוד את עזרתם.
זה, האחרון, היה יצירת אומנות של ממש. הוא זה שלימד את הדייגים
להרים דגל אדום בכל פעם שהיו מוכנים עם הרשתות, ואז הוא היה
ממלמל משהו, וממליח את מי האגם לשבריר של שניה, וכל הדגים היו
קופצים באויר, ומי שלא נתפס ברשת נפל חזרה למים.
היות וראש העיר הוא  הבעלים של כל ספינות הדייג, הוא גם שלט על
כל הסחר בנחושת, משום שבדגים אפשר לקנות במכרות אפילו את
התחתונים של החוצבים.
כמויות הנחושת שהחליפו ידיים רק בשנה האחרונה לא היו מביישות
כלבו אנטולי ממוצע אפילו, אלא שהמכשף ידע בדיוק מה הוא עושה,
וברגע שכל הדגים היו באויר הוא ביצע סיבוב במקום ובקול נפץ
עמום נעלם והשאיר אחריו ענן של עשן כחול. אני נשבע שעד היום
אני שומע אותו צוחק.
מיותר לציין, שכשהדגים נפלו חזרה למים הם מתו, כמובן, ומהסרחון
נאלצו כל האנשים לקשור מטפחות על אפיהם, והחלו גם לאמץ  לעצמם
התנהגויות נרגזות.
מי האגם נשארו מלוחים, כל המסחר קרס, והם חושבים שאני יכול
להציל את המצב.
הם חושבים. אז מה אם הם חושבים. ומה אם לא ? אז אני אגיד לכם !
אז הלך המקדש שסבא שלי הקים, ולי לא יהיה מקום על פני האדמה.
בגילי ? מי יקבל אותי ? נו באמת !
שבועיים זה לא הרבה זמן, אבל כבר הצלחתי בזמני לגלגל כמה
תרגילים מורכבים מזה.
כינסתי את הנערים והסברתי להם את המצב.
כל אחד ילך לאחד מכיווני הרוחות, ובמשך שישה ימים עליו למצוא
או מכשף או בתולה, כזאת שיודעת לשיר, או את שניהם, ויישארו להם
שישה ימים לחזור, יומיים לחזרות והטקס יעמוד על הרגליים.
הנערים היו נלהבים מאוד מהמשימה, למרות שהזהרתי אותם בעניין
הבתולה. הם התארגנו ויצאו לדרכם במהירות ויעילות שהפתיע אפילו
אותי.
כשסיימתי לברך את הנער האחרון שיצא את החצר, דממה מוזרה השתררה
מסביב. כבר הרבה זמן לא היה כאן כזה שקט, והרגשתי שזה בדיוק
הדבר, שיעזור להרגיע את עצביי המתוחים.
הכנתי לעצמי כוס תה, וצלחת ביסקויטים, והתיישבתי על כסא הכוהן,
קצת להנות מאויר אחר הצהריים.
כל שנותר לי לעשות כעת זה לשבת ולחכות, חשבתי.
לגמתי מהתה ונגסתי בביסקויט.

כעבור יומיים הופיע בחצר סוחר שמנים שזה עתה חזר מיפו. הוא
ביקש ממני לברך את בנו שבקרוב ייוולד, וסיפר לי ששמע בנמל שאחד
מהנערים שלי הגיע לרציף, ומכר לחבורה של שודדי ים ספינה שהיתה
שייכת לסוחרים פיניקים. עם הנחושת הוא קנה לעצמו סירה והפליג
בה מערבה. כשהשודדים הבינו שהוא סידר אותם הם יצאו אחריו, אבל
איפה שהוא בים הוא פגש בפריגתה מצרית, והציע להם את הסירה שלו
אם הם יסכימו להטביע את ספינת השודדים שרדפה אחריו. המצרים
הסכימו, הטביעו את השודדים, והורידו אותו על חופי ספרד, שם פתח
משרד יעוץ לסחר בינלאומי.

לגמתי מהתה ונגסתי בביסקויט.

למחרת עברו במקדש חבורה של צוענים שהיו בדרכם להופיע בפני
קואליציית מלכי סודן. הם ביקשו את ברכתי להצלחת מסעם וסיפרו לי
ששמעו ממישהו ששמע ממישהו שאחד הנערים שלי שעבר באנטוליה, תוך
כדי סידור אבנים לחניית לילה גילה מרבץ מדהים של נחושת, והיות
והחוק האנטולי מקנה בעלות על הקרקע לכל אדם שמגלה נחושת, הוא
זכה בחלקה והפך בין לילה לאחד האנשים העשירים במחוז. הוא כבר
הספיק להינשא לשמונה מבנות הכפרים השכנים, ולגייס לעצמו צבא
קטן שישמור על המכרה מפני בוזזים ושאר סקרנים.

עננים החלו לכסות את השמיים.
לגמתי מהתה ונגסתי בביסקויט.

כשהצוענים יצאו, נכנס לחצר מאלף פרדות שעבד על הציר לכיוון
המפרץ הדרומי. הפרדה שלו צלעה מעט. הוא ביקש את ברכתי וסיפר לי
שמספרים שאחד הנערים שלי סיפר לחבורה של דייגים נובים שעגנה
במפרץ, שהוא יודע להקפיץ דגים מתוך המים לתוך הרשתות, אם ייקחו
אותו אתם. הנובים הסכימו אבל כשהיו בים גילו שהנער לא יודע
לעשות את מה שהבטיח, וזרקו אותו למים. כשהנער פגע במים הדגים
קפצו לרשתות, ולכן הם מיהרו למשוך אותו חזרה לסיפון, ולקשור
אותו למנוף, וכל פעם שרצו לדוג הם היו טובלים אותו במים
ואוספים את הדגים.

רעמים וברקים החלו להכות מסביב.
לגמתי מהתה ונגסתי בביסקויט.

לקראת ערב, כשמאלף הפרדות נפרד ממני לשלום, נכנסו לחצר שתי
נשים בנות שבט מדברי, אשר ביקשו למכור לי כוסברה. הן סיפרו לי
סיפור ששמעו, על נער, שהצטרף לשיירה של גמלים שהלכה מזרחה.
בלילה, בזמן שהשיירה חנתה הם הותקפו על ידי להקת אריות והנער
הצליח להרוג אריה צעיר, להניס את האחרים ולהציל את החבורה.
מנהיג השיירה היה כל כך אסיר תודה לאותו נער שהוא הציע לו את
ביתו הבתולה, אלא שלמחרת חזרה האימא של האריה הצעיר, והרגה את
כל האנשים ואת הגמלים גם כן.

רוחות חזקות החלו לנשוב.
קמתי ורצתי למחסן. הפכתי את כל הדברים עד שמצאתי את הפגיון
שהיה של סבא שלי מונח בתוך ארגז, רצתי חזרה לחצר, נפלתי על
ברכי, תלשתי את חולצתי והנפתי את הפגיון בשתי ידי מעל ראשי
וצעקתי..."מה בסך הכל ביקשתי ? מה ? בסך הכל רציתי להיות דייג
, לא ביקשתי להיות כוהן, רציתי לדוג דגים, אתם שומעים, רציתי
לדוג דגים".
הרמתי את הפגיון גבוה יותר ואיך שעמדתי לתקוע אותו בבטני שמעתי
את בן אחותי קורא לי מעבר לחומה..."דודי... טלילה ילדה
תאומים... אתה שומע ?"
זהו זה !
ברק הכה סביבי וגשם כבד ירד באחת על ראשי. אבל כשהורדתי את
הפגיון לכיוון בטני הוא הפך לברווז ומעצמת המכה השמיע "גואק"
קולני.
המשכתי להכות את הבטן בברווז ואפילו סובבתי אותו ימינה ושמאלה
כדי לשים סוף לייסוריי, והברווז קרא ..."גואק...גואק...גואק".
לבסוף הוא הצליח להשתחרר מאחיזתי והחל הולך סביבי ומנסה לסדר
את מעט הנוצות שעוד נותרו לו.
ואני, על ברכי בתוך הבוץ, ידיי וראשי שמוטים, וחושב... "אפילו
להתאבד אתה כבר לא מצליח, אם זה לא שיא השיאים. מי שמע על
פגיון שהופך לברווז, הרי זה מסוג התעלולים של...של..."

קמתי ופרצתי את השער. השמיים היו כחולים, לא היה בהם ענן והשמש
חיממה את האדמה. הסתכלתי ימינה...ושמאלה...וימינה ? ?  היה כאן
מכשף ! אני בטוח שהיה כאן מכשף !
איש לא נראה בסביבה. גירדתי את הראש, מביט סביב ולא מאמין.
כשחזרתי להיכנס דרך השער פלטתי לנערה שעמדה שם..."טיפולי
פוריות זה ביום חמישי, תקבעי תור בכפר".
השער נפתח מעצמו.
נעצרתי במקום, ולאט לאט סובבתי את ראשי לכיוון אותה הנערה.
"את ? את מכ...מכ...מכש...מכש...את מכשפה ?"
הנערה חייכה לעברי, הרימה את גבותיה הרכות והנהנה בראשה.
"בתי. התואילי להיכנס, בתי ?"      
עברתי דרך השער, וראיתי אותה עומדת מולי לצד הכיסא שלי, מחזיקה
בידיה ספל תה וצלחת ביסקויטים.

התיישבתי על הכיסא, לגמתי מהתה ונגסתי בביסקויט.

עכשיו. אני לא מחזיק מעצמי בחור בר מזל במיוחד, ומעולם לא
קיבלתי את מה שרציתי. כשסבי ביקש ממני לנהל במקומו את המקדש
ידעתי על מה אני מותר, אבל לא יכולתי לגרום לו צער, ולכן אני
כאן, מנסה לשמר מסורת וכמה ברכות בשפה שאף אחד חוץ ממני לא
מבין, וכמובן שומר על תשמישי הקודש, שפעם עשו דברים נפלאים,
אבל זה היה לפני שהמכשפים גילו את הסוד והחלו עושים בו שימוש
נלעג לשעשוע של עצמם בלבד.
ופתאום מופיעה אצלי נערה, מכשפה, וכל הדברים מסתדרים. כל
החפצים מונחים במקומם, וכל דבר שדרש תיקון תוקן, ועכשיו היא
עומדת לידי ומסרקת את שערותיי הלבנות. שקטה כמו דג.
אני לא טורח לשאול אותה דבר, משום שברור לי, שהיא קוראת את
מחשבותיי, וברור לי גם, שיש לה מסר בשבילי, ושעלי לציית לה.
בלילה היא ישנה לידי, ובבוקר ארוחותיי מוכנות.
מיום ליום אני מרגיש צעיר יותר, כמו נער בתחילת דרכו, נרגש
ודרוך לכל הרפתקה שלא תבוא.
ואז, בערב, שני חמורים מחכים לי בחצר ועליהם סלים, ובסלים כל
חפצי המקדש, ואפילו פסלו של בעל מונח על אחד מהם והוא עטוף
בסדין.
הנערה מסמנת לי לבוא בעקבותיה, ואני הולך והחמורים הולכים
איתי.

חלפו שבועיים.
על שפת המפרץ עוגנת ספינה. ספינת דייגים. רב החובל מקבל את
פניי בלחיצת יד חמה, והקצין הראשון מראה לי את מיטתי. הקצין
השני מציג אותי בפני יתר אנשי הצוות ויחד כולנו ניגשים למתוח
חבלים ולפרוש רשתות. המלחים הצעירים מתפעלים מהמהירות שבה אני
לומד לקשור חבלים ולהרים מפרשים, וטופחים על כתפיי. הספינה
מוכנה להפליג ואני מטפס לראש התורן, ומנפנף בזרועותיי לנערה
שנשארה לעמוד על קו המים.

איני יודע אם חי אני או מת, ולא שואל. אבל יודע אני שהים אמיתי
וכך הרוח והדגים.
חולפות על פנינו ספינות דייגים רבות ואני מנפנף לשלום לכולן,
גם לזו שנער קשור אצלה בחבל לקצה המנוף.