יום שישי. גשם שוטף וקר. החורף הזה חודר לי לעצמות ומקפיא אותי
עד עמקי נשמתי.
כמה הייתי רוצה לעבור את העונה הקרה הזאת בשנת חורף, ולפקוח את
עיני רק כשהאביב יחייך אלי.
אבל יש מסיבה בפקולטה, ועל המסיבה הזאת אני לא מוותרת.
סטודנטים מלאי אנרגיות ומוסיקה שמתנגנת בעוצמה ומחלחלת פנימה
ומפעילה אותי כאילו הייתי בובה על חוטים.
כבר בחוץ, נערמים להם אנשים לאורך המדרגות, מצטופפים ונעים
קדימה בהדרגה, מחכים להכנס פנימה, אל רחבת הריקודים.
אני רועדת מקור, מטמיעה את צלילי המוסיקה הבוקעים החוצה, ומחכה
לטפטף פנימה עם זרם האנשים הזה שסביבי.
עם כל צעד שלי כשאני מתקדמת אל תוך האולם, הצלילים הולכים
ומתחזקים, ואני יכולה להרגיש את מקצב המוסיקה מתאחד עם מקצב
הדופק שלי.
נוטלת לי כוס של קוקטייל עם נגיעה קלה של טעם אלכוהולי מהול
במתקתקות של שמנת.
מעיפה מבט מסביבי לסרוק את המקום, ומחליפה מבטים עם החברים
שאיתי,
ובמין הסכמה ללא מילים אנחנו נעים לכיוון הרחבה.
משילה מעלי את המעיל ונותרת רק במכנסים וגופיה דקה.
נותנת למוסיקה לחלחל פנימה ולהניע את גופי.
אני נעה ומתמסרת למוסיקה, כמעט שוכחת שאיני לבד שם. אבל עדיין
מוקפת באנשים שבאו איתי.
מידי פעם אני ניגשת לבר ולוקחת לי משקה, ומחייכת לעצמי בהקלה
כשאני נזכרת שהיום אני לא נוהגת חזרה. היום אני מרשה לעצמי
לשתות.
פתאום אני מגלה שמתוך החבורה שבאה איתי נותר רק זוג חברים
ואני.
אני ממשיכה לרקוד ולנוע ולהתמזג עם המוסיקה, אבל לא מצליחה
להתנתק לגמרי ממה שסביבי, ומבחינה כי גם אותו זוג שקועים זו
בזה, ואני מוצאת את עצמי רוקדת לבדי.
מוזר, עשרות אנשים רוקדים לידי ומסביבי, ובכל זאת אני מרגישה
לבד.
אני כאילו נלחמת בעצמי. הרצון החזק לרקוד כאילו שום דבר אחר לא
משנה מצד אחד, ומולו החשש הטיפשי אך ממשי הזה מאיך אני נראית
כשאני רוקדת לבדי בתוך ים של אנשים.
ואז אני מבחינה בו.
הוא נועץ בי מבטים. יש לו נוכחות כזאת שאי אפשר לפספס.
אני ממשיכה לרקוד כאילו אין לי דאגות בעולם הזה, והוא ממשיך
להסתכל עלי.
הוא רוקד לידי ולא מסיר את מבטיו ממני.
אני יכולה להרגיש את מבטו חודר לתוכי, והאלכוהול שהספיק לחלחל
והמוסיקה המטריפה הזאת שלא מפסיקה להתנגן ברקע מגבירים את
פעימות הלב שלי.
אט אט הוא מתקרב אלי ואני נעה לעברו, הכל תוך שאנו רוקדים,
והריקוד הופך בהדרגה חושני יותר.
אנחנו רוקדים צמודים זה לזו, אני חשה את הדופק שלי עולה
ועולה.
הוא ממשיך לנוע ואני איתו, גופו מהודק לשלי, ידי מתמזגות עם
ידיו, וגופינו נע כגוף אחד. ריקוד חושני וסוחף.
אני מביטה אל תוך עיניו הכחולות ושוקעת בתוכן. הוא מצידו ממשיך
להישיר מבט ועיניו בקו אחד עם שלי.
אני מרגישה ממוגנטת אליו. וכל הזמן הזה אנו ממשיכים לרקוד
ביחד.
לרגע חטוף אני מבחינה שאנשים מסביבנו מסתכלים עלינו. אבל אני
מייד מחזירה מבט אליו ומתעלמת מכל האנשים כאילו רק אני והוא
חשובים.
הוא מקרב פיו לאזני ובפעם הראשונה אני שומעת את קולו.
הוא שואל בלחישה אם אני רוצה לצאת החוצה. והמילים הבוקעות
מגרונו במבטא מוזר והשפה היא אנגלית.
אנחנו יוצאים החוצה, אל האויר הקר. אלא שהפעם איני מרגישה את
הקור.
מתיישבים על המדרגות, זה לצד זה, והוא עוטף אותי בחיבוק חם.
אנחנו מחליפים כמה מילים, ומתברר לי שהוא מהנדס גרמני שבא
לביקור בענייני עבודה ומכיר אנשים מהפקולטה שמארחים אותו
בינתיים.
הוא מספר לי שמיתרי הקול שלו נפגעו כשעבר תאונת אופנוע,
וכל שאני שומעת הוא קול עבה וסקסי, שמשתלב לי נהדר עם גופו
המדהים, שערו הרך והזהוב, ועיניו התכולות שאפשר פשוט לטבוע
בהן.
אנחנו יושבים קרוב, מחובקים, ואני חשה שדפיקות ליבי הולכות
ומתעצמות כשהוא מקרב את שפתיו לשלי.
אני שוקעת כולי אל הנשיקה הארוכה והחמה,
נשיקה שמעוררת זרמי חום וויברציות לאורך כל גופי.
אנחנו ממשיכים לשבת חבוקים, הדקות עוברות, אבל אני מזמן איבדתי
את תחושת הזמן.
אבל המציאות מנערת אותי בקריאה של חבר שלו.
אנחנו נפרדים ומחליפים עוד כמה מילים אחרונות, והוא מספיק לומר
לי מתי הטיסה שלו יוצאת חזרה לגרמניה.
הוא מצטרף אל חברו, ואני חוזרת לחברי. נכנסת לאוטו ונוסעת
הביתה.
וכל הדרך אני יושבת ובוהה במבט חולמני בחלון וכשחיוך טיפשי
מרוח לו על שפתי. חיוך שלא יורד בשום אופן ומלווה אותי כשאני
מחליקה לי אט אט לתוך מיטתי החמה ועוצמת את עיני...