יום חורפי. 12 בצהריים, יושבים במרפסת, משעינים רגליים על
המזגן וזורקים אבנים לשמיים. בוהים בסבך העננים בשלל צבעי
האפור.. חיוך מדושן מהול בדמעה שמאיימת ליפול, וזורקים אבנים
לשמיים.
עוד 3 חודשים וזה נגמר. שניהם יודעים אבל רק היא יודעת למה.
אבל כל אותם שלושה חודשים, השנתיים - נבלעים אל תוך אותו היום
החורפי על המרפסת. מביטים על השתקפות העיניים של האחד בעיניים
של השני, כמו יודעים מה עליהם לעשות. נבלעים אחד בתוך השני,
כמו שתי רוחות שמתמזגות באיטיות ללהבה אחת. ללא ספקות, ללא
פחדים, ללא מעצורים, במחול של צבעים וגוונים שאין לדעת היכן
הוא מתחיל והיכן מסתיים.
ואז הדמעה נופלת, כמו האבן, והוא קם והולך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.