שלום
קוראים לי מיקו.
יש לי עין אחת כחולה, וכשאני מחליט לרוץ אני יכול להשיג את כל
בני האדם ואת רוב החזירים.
אני לא נולדתי במקום הזה, ובעצם אני לא יודע בדיוק איפה
נולדתי. אני זוכר שהיו לי פעם אחים ואחיות  ואני הייתי הקטן
ביותר. אני זוכר את הגשם שלא הפסיק לרגע, ואת אמי שהרימה דווקא
אותי, מבין כולם, והלכה איתי ימים רבים עד שהשמיים החלו
להתבהר, והיא פגשה, די במקרה, חבורת ציידים פרועה משהו, ומתוכם
היא בחרה את זה שנראה לה כמנהיג, הניחה אותי לרגליו, נשכבה על
צידה ומתה.

הציידים שנאספו סביבי באותו יום מעולם לא ראו מחזה שכזה, ולא
ממש ידעו איך לאכול אותי. או ליתר דיוק, ידעו בדיוק איך לאכול
אותי, וקרוב לודאי שאת זה הם התכוונו לעשות, אלא שבאותו רגע
ממש הופיעה הילדה.
הילדה פרצה לתוך המעגל, הצמידה אותי אל חזה והודיעה לציידים,
שאני שלה, ושקוראים לי מיקו, ואם מישהו חושב לאכול אותי,
אז...אז...אז היא תבכה.
הציידים מיד לקחו כמה צעדים לאחור, וכיסו את פניהם, משום שמתחת
לסרחון,לזקנים,לפרוות  לעור המחוספס ולצלקות, אם היה משהו שגרם
להם לרעוד מפחד, זה היה הבכי של הילדה הקטנה.
אני הפניתי את ראשי לאותו מנהיג והוצאתי לעברו לשון. וכך קרה
שהתייתמתי, ניצלתי מסיר הבישול, אומצתי והתאהבתי והכל בהפרש של
כמה רגעים.

בסוף אותו היום, הילדה ואני קברנו את אימי, בכינו קצת ונשכבנו
לישון.

מאז אני בכפר, ולומר לכם את האמת, לא משהו הכפר הזה.
שם, מתחת לעץ התות שוכבים להם בערמה דביקה, ציידי החולדות,
ונושפים עשן. וכאן, ליד הבקתה יושבות הנשים, גוזרות עלים,
שאספו ביער ולשות אותם למעין עיסה ירוקה. פעם שאלתי את האישה
הגדולה מה טוב בירוק הזה שיש לו ריח נוראי וטעם מבחיל, אבל
הנשים צחקקו, הצביעו לעבר ערמת הגברים ועשו אגרוף קצר עם
סיבוב. הסתכלתי לכיוון הגברים ואני לא יכול לומר שהבנתי משהו
שלא ידעתי לפני כן. העיקר שהנשים מאושרות.

ובין הנשים לציידים מסתובבת הילדה.
הילדה הייתה שונה מהאחרים, כלומר מעבר לזה שהיא לא הסריחה, היה
לה כשרון לא מוסבר להמצאות. היא מעולם לא בזבזה זמן, ולא עבר
יום, שבו היא לא המציאה דבר חדש. וכך הנר, הכפתור, המכוש,
האסלה, הכדור המתנפח , השבשבת, חליל הצד, אבק השריפה, תיבת
הנגינה, העפיפון, המסרק והאקורדיון הם כולם המצאות שלה ושלה
בלבד.
הצ'יף אהב במיוחד את האקורדיון, וכל יום אחרי הצייד, מתחת לעץ,
הוא נהג לנגן עבור יתר הציידים שירי אהבה עצובים, והם היו
נאנחים, מתופפים ברגליהם היחפות באדמה ומציירים גלים
באצבעותיהם.

אני נזכר ביום אחד במיוחד, כשחזרתי מהצייד, והילדה איננה. זאת
לא הייתה הפעם הראשונה וידעתי מיד מה לעשות. הקפתי את הכפר עד
שעליתי על עקבותיה והם הובילו אותי חזרה לתוך היער. הרחתי אותה
באזור המעיין וכשהקפתי את הסלע הגדול, וראיתי אותה, הלסת שלי
נפלה לקרקע, העצים רעדו וכל הציפורים עפו לאוויר בבת אחת.
כי היה שם גזע חלול קשור לענף, ולתוכו זרמו המים הקרים של
המעיין דרך מעין צינור עם משקולת ומצוף והיו חורים מצד אחד
וחבל שירד למטה, וכשהילדה משכה בחבל, המים שהתחממו בינתיים,
ירדו ושטפו את גופה הערום, ועיניה צחקו לעברי ואמרו ..."מיקו,
תראה תראה, המצאתי מקלחת עם בקרה טרמית ".

כזאת היא הילדה, ומרוב התפעלות והערצה יללתי ופצחתי בריקוד.

הציידים הם סיפור שונה. ואני משוכנע שיותר קל ללמד שבלולים
לעוף מאשר להכניס לראש הקשה שלהם רעיון חדש. הם החליטו שהתפקיד
שלי יהיה לשמור עליהם בזמן שהם צדים חולדות. כל בוקר הלם לם
(למי שלא  יודע, לם לם זה קיצור של,  לא מועיל ולא מזיק, בכל
חבורה יש אחד) היה נשלח להעיר אותי למרות שתמיד התעוררתי
לפניו.
..." מיקו... מיקו קום הולכים לצוד חולדות ...מיקו".
"טוב חלאס לצעוק יא בן אדם, אתה לא רואה שאני מוכן ?"
הציידים היו אז מסתדרים בטור ויוצאים לקרחת ביער ואני הולך
אחריהם ומפהק.
ובקרחת, כל יום אותו סיפור. הלם לם מרים אותי על הסלע ואומר
..." טוב מיקו רואה אריה ...מיקו צועק, האו האו... ציידים
בורחים... מיקו מבין טוב? "
..." בסדר חמודי תהיה רגוע, כשאני אראה אריה אני אבעט לו בתחת
מכאן ועד לליטאני, ובהצלחה בצייד שיהיה לך ".
מה יש לחבורה הזאת מחולדות, אני לא מצליח להבין,ובמיוחד כשהיער
מתפוצץ מחיות טעימות יותר. בפעם הראשונה שמישהו הגיש לי חולדה
צלויה ומפוחמת הייתי בטוח שזו בדיחה, אבל כשהבנתי שחוץ ממני אף
אחד לא צוחק, פשוט סירבתי בנימוס והסתפקתי בתוספות.

ככה חלפו הימים. בבוקר עם הציידים ובערב יחד עם הילדה, ובאמת
שאין לי טענות כי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

אז הגיע אותו היום, שהתחיל כמו כל שאר הימים. הלם לם קרא לי,
הלכתי בעקבות הציידים לקרחת ביער ותפשתי את המקום הקבוע שלי על
הסלע.
לפעמים, כשהזמן היה עובר לאט, נהגתי להתהפך על הגב ולהביט
בציידים הפוך, כשאני עוצם ופוקח את העיניים לסירוגין. ציידים
כחולים, ציידים לבנים, כחולים, לבנים וחושב על אותו כוח
מסתורי, שמחזיק אותנו לאדמה כי אחרת היינו מתעופפים לחלל.
גם נהגתי לסקור את הנוף מדי פעם, רק להיות בטוח שאף אחד מהעצים
לא זז ממקומו.
עץ, אבן, שיח, נחל קטן, כמה ארנבות, אריה אחד, עוד כמה עצים,
שביל, עצים נוס...
רגע אחד.

התגלגלתי חזרה על הבטן.
ניערתי את עצמי, גירדתי מאחורי האוזניים ופיהקתי פיהוק משחרר.
שפשפתי את העיניים וחזרתי להביט באופק.
שם, בקצה הקרחת, לוטש עיניים לכיוון הציידים, ישב אולי האריה
הגדול ביותר שראיתי בחיי וגירש זבובים.
ליבי החל לפעום והראש שלי אמר " ... מיקו זה לא הזמן, ולא
המקום לעשות שטויות, קפל את עצמך וברח כל עוד אתה יכול ".
הסכמתי עם הראש שלי אבל לגוף מסתבר היו תוכניות משלו, כי מצאתי
את עצמי נותן את הזינוק של הלייף שלי ורץ לכיוון אותו אריה, רץ
ונובח כמו אידיוט אמיתי.
הציידים כנראה שמעו אותי, כי הם נעלמו לפני שמישהו הספיק לומר
בטטה, והאריה, הוא לא נראה מרוגש במיוחד, הפנה לעברי מבט
משועשע ומלא לעג.
נעמדתי מולו, עדיין נובח, שערותיי סמרו והלבינו וכל שריר בגופי
התקשה, וניסיתי, לאור הנסיבות, לתכנן את המהלך הבא. קיוויתי
מאוד שיהיה מהלך הבא, אבל כשהאריה החל לנוע לכיווני הבנתי עד
כמה שזה לא סביר.
נבחתי עד שנהייתי צרוד. פי הקציף ורק חרחור גרוני נפלט ממני.
גגרררחחח...גגרררחח...
חשבתי על לסתות, ריסוק עצמות ומיצי עיכול, וביקשתי מחילה
מאלוהים על כל מחשבה צינית או מעליבה שאי פעם חלפה בתוך ראשי.

האריה התקרב.  עשרים פסיעות, חמש עשרה, עשר פסיעות  זינוק...

לא הרגשתי דבר.
אבל שמעתי חבטה מוזרה, והצלחתי אך בקושי להפנות את עיניי הצידה
רק לראות את גופו הענק שוכב לצדי, רגליו בועטות באוויר וחץ
נעוץ בגרונו.
שמעתי רעש נוסף, ומבין השיחים הופיעה הילדה, עם חץ דרוך, והיא
ניגשה לאריה, וירתה אותו ישר לתוך ליבו.
היער שתק, ורק דפיקות הלב שלי נשמעו מהדהדים בעמקים, ומפולות
שלגים החלו לגלוש מהפסגות.

והילדה הרימה אותי, הצמידה את גופי הקשיח אל חזה, ולחשה לתוך
אוזני
..."מיקו, גיבור שלי, אתה הצלת את הציידים מיקו, ואני אוהבת
אותך".
תודו, גם אתם הייתם בוכים אם הייתם במקומי.

כנראה שהתעלפתי, משום שאני לא זוכר דבר. כשהתעוררתי, כל אנשי
הכפר עמדו סביבי והחלו לשרוק ולהריע.
הצ'יף הרים אותי והחזיק אותי מול פניו וכולם השתתקו.
" מיקו, אנחנו חייבים לך את חיינו. אתה מעולף כבר ימים רבים
וחשבנו שאתה מת, אבל אני רואה שחזרת ומודה לאלוהי שכך. אתה
מוזמן להישאר בכפר אבל אני מוכרח לבשר לך שהילדה הלכה. כמונו,
גם היא חשבה שלא תחזור ולכן בחרה ללכת, אבל אם תזדרז יש לך
סיכוי טוב למצוא אותה".

רציתי להיפרד כמו שצריך, באמת שרציתי, אבל רגשות חזקים ממני
גרמו לי לקחת כמה צעדים לאחור, לקוד קידה בפני אנשי הכפר
החביבים, ולזנק חזרה לתוך היער על עקבותיה של הילדה.
אני לא יודע במשך כמה ימים רצתי, וכמה נהרות צלחתי או מכמה
חיות הצלחתי לחמוק, אבל עם כל צעד שלקחתי ריחה של הילדה התחזק
באפי ואז, באחד הימים, לקראת ערב, על גבעה חשופה, ראיתי שלוש
מקלות ומהם תלוי צבי שניצוד לא מזמן, ולידו מדורה קטנה, ועל
המדורה סיר, וליד הסיר הילדה, והיא בוחשת בו במקל.
וכשראיתי אותה, והיא ראתה אותי, היא נעמדה ופשקה את זרועותיה,
ורצתי כמו שחזירים לא רצים, עשרים פסיעות , חמש עשרה, עשר,
זינוק...הטיתי את ראשי לאחור ... ונחתתי לתוך הסיר.

הילדה צחקה, ובכתה, ושלפה אותי החוצה, ושטפה ממני את המרק,
והצמידה אותי אל חזה, ולחשה לי "... ידעתי שאיך שהוא תמצא
אותי".
והיא אמרה..."איך הגבעה שלי מוצאת חן בעיניך ? אתה תוכל להבריח
את החיות מתוך היער ואני אצוד אותם בשבילנו."

וחשבתי..."ילדה, את חונקת אותי"...וחשבתי..."אלוהים, כשתמות,
תן לי רק להתכרבל בתוך ידיה ולמות יחד אתה.
אלוהים" ?