השעון תקתק בעצבנות על הקיר בעוד רמי הסתובב בחדר, עצבני לא
פחות. שיערו השטני התנופף לכל עבר בזמן שעיניו הכחולות-ירוקות
התרוצצו בחיפושים. מקומתו הגבוהה הוא סרק את הסביבה, מחפש משהו
נואשות.
בכל מקום בו עבר, הוא תפס חפצים וזרק אותם באוויר. למרבה הפלא,
זה לא הפך את הדירה לפחות מסודרת. זאת הייתה דירת רווקים קטנה
עם מטבח קטן עוד יותר שהכיל רק מיקרוגל, מקרר ושולחן אוכל
מיניאטורי. על השולחן היו מונחות מספר צלחות מלוכלכות. זה לא
שהיו פה עוד אנשים, פשוט יותר קל לקחת צלחת נקייה מלשטוף את
המלוכלכת. בין הצלחות נזרקו ברשלנות הרבה ניירות עם כל מיני
שמות עליהם. שמות כמו בזק, חברת חשמל, בנק הפועלים. המספרים
הכי גדולים הופיעו בדף של הבנק. אם לא מתחשבים בסימן המינוס,
כמובן. פעם היו פה הרבה דברים. עד שבאו האנשים עם הצווים.
אנחת רווחה נשמעה מכיוון הסלון, כפי שכונה בדירה זו. ברוב
הדירות זה היה נחשב לובי במקרה הטוב. רמי סוף סוף מצא את
מבוקשו- אקדח שחור ומבריק שעוד אף פעם לא ירה. כנראה בגלל שהוא
היה עשוי מפלסטיק. הוא תחב את המציאה בגרבו, הצמיד אותה עם
סלוטייפ לרגל וכיסה את האזור על ידי מכנס רחב. שאר הדברים כבר
חיכו לו על הספה- שקית גדולה שבתוכה שקית קטנה יותר עם בגדים
להחלפה, משקפי שמש כהים, כובע בייסבול ומסיכת סקי. מרוצה, רמי
לקח את השקית ויצא מדירתו.

זה היה יום סואן ומלא פקקים וכמו תמיד עם הפקקים המכבידים בא
החום המעיק. זה חוק יסוד לכל דבר בארץ. יעקב ושמואל היו רק
שניים מן הסובלים בכביש, אבל להם הייתה עוד בעיה. עניין קטן של
הבאת אדם, שעד אתמול היה בין החיים, לקבורה בזמן. אמנם שיא
הבושה נחשב לאחר לחתונה של עצמך, אבל רבים יסכימו, אם יקדישו
לזה קצת מחשבה, שלאחר ללוויה של עצמך הרבה יותר מביך.
יעקב היה נהג מכונית של חברה קדישא (למרות שעקב התנועה הכבדה,
הוא היה יותר אחד שישב מאחורי ההגה ומדי פעם ליטף בעדינות
דוושה זו או אחרת), שניסתה נואשות לעשות את דרכה לעבר בית
הקברות. בערך באמצע המכונית הייתה מחיצה וילונית שחילקה את
הרכב לשני חלקים- זה של החיים וזה של המתים.
יעקב, אם כן, היה הנהג ושמואל היה אחראי על לוח הזמנים, הניווט
והמרצת הנהג. מה שאמר שהוא הציץ כל חמש שניות בשעון ומדי פעם
צעק "תפנה פה, אולי שם אין פקק" ו-"נו, נו, יותר מהר" מה שספק
תרם, ספק הזיק ליעילותו של יעקב. נראה היה שלא משנה לאן יפנו,
זרם המכוניות עקב אחריהם ודאג להציף כל כביש ברגע שבו החליטו
לפנות אליו. אבל נראה שבסופו של דבר יכולת הניווט המהוללת של
שמואל הוכיחה את עצמה כי הם הצליחו להגיע לרחוב בעל תנועה
סבירה ונעצרו ברמזור אדום. אך גם פה לא ציפתה להם דרך קלה.
שניות אחרי שנעצרו, נשמעו בקרבת מקום מספר יריות שגררו מבטים
מבוהלים של חלק מהאנשים וריצה מבוהלת עוד יותר של חלק אחר.
כיוון שלא היה ברור מאין בא קול היריות נוצר מצב שבו אנשים רצו
בכיוונים מנוגדים ולמרבה האירוניה לא נראה כל שינוי בין התנועה
לפני ואחרי היריות. עברו עוד כמה שניות, ומתוך אחד הבניינים
בצד הכביש פרץ עוד אדם מבוהל. ניתן היה לחשוד בו שהיה עובר
אורח תמים, אילולא האקדח שהחזיק בידו ומסיכת הסקי שהייתה על
ראשו. בריצת אמוק הוא גמע את המרחק בין הדלת ממנה יצא למכונית
שבה ישבו יעקב ושמואל, פתח את הדלת בכוח וקפץ פנימה. זה לא
היום שלי, חלפה המחשבה במוחו של שמואל.

רמי הלך לאיטו, בצעד מהסס, לצד הכביש. היה נורא חם והוא הזיע
כמו מטורף, למרות שראוי לציין ששני הדברים לאו דווקא קשורים
ביניהם. משום מה, כל עוברי האורח נטו להסתכל עליו או לפחות כך
היה נדמה לו. רגל ימין הרגישה מאוד מסורבלת וכבדה ורגל שמאל לא
הראתה שום סימנים של נכונות להתחלק בעומס. אחרי הליכה שנראתה
אינסופית, הגיע רמי ליעדו ונעצר. הלב שלו דפק כמו שלא דפק מאז
הריצו אותו בטירונות. מולו, במין שחצנות מאיימת ניצבה המטרה.
הוא ידע שזה הולך להיות מסוכן- הכל או כלום. אבל גם ככה המצב
שלו היה כמעט כלום אז כמו שהוא כל הזמן ניסה להגיד לעצמו- הרבה
יותר גרוע זה לא יהיה. חוץ מזה, קצת שינוי סביבה יכול להיות
לטובה דווקא. משנה מקום משנה מזל. כמה כבר פעמים בחיים יוצא לך
להיות בכלא? צריך לקחת את זה כחוויה. אחרי שיחת העידוד הקצרה
הזאת עם עצמו, הוא לקח נשימה עמוקה והתקדם לכיוון דלת הבנק.
בכניסה עמד שומר שבדק לכל הנכנסים את התיקים ועשה על הגברים
בדיקה גופנית. אילו רק הייתי אישה זה היה יותר קל, חשב לעצמו
רמי. אבל אז הוא נזכר בכל שאר הדברים שבאים עם להיות אישה
והחליט שפטור מבדיקה גופנית פשוט לא שווה את זה. מה גם שהשימוש
בתואר "שומר" היה די מוגזם כדי לתאר את הפנסיונר הגוץ, נמוך
הקומה ובעל האקדח שעמד בכניסה. בחשש מה ותוך הזעה מרובה, רמי
התקדם אל עבר השומר ופתח את השקית שבידו לבדיקה. הפנסיונר נתן
מבט חטוף פנימה, מישש את השקית ואז הפעיל את גלאי המתכות.
פתאום הגלאי התחיל לצפצף ורמי נתקף בחרדה איומה. לבסוף נזכר
ששם בכיס את צרור המפתחות שלו. הוא הכניס יד רועדת פנימה
והוציא מחזיק מפתחות בצורת תמנון אשר לכמה  מזרועותיו היו
מחוברים מפתחות. אחרי התהליך המייגע הזה השומר התרצה ונתן לו
להיכנס.
בפנים רמי שם את פעמיו במהירות לכיוון השירותים, תוך שהוא מנסה
להסתיר את פניו מהמצלמה. למזלו, לא היה בשירותים איש. הוא נכנס
לתא הקרוב ביותר, נעל אותו מאחוריו וזרק את השקית על הרצפה.
הוא משך מעליו את הבגדים בקדחתנות והשליך אותם לתוך השקית.
לאחר מכן, הוציא את השקית הפנימית והכניס את עצמו לתוך הבגדים
שהיו שם. הוא יצא מהתא, הביט בעצמו במראה, לקח אוויר לריאות
ושם על עצמו את מסיכת הסקי שהייתה חלק אינטגראלי מערכת
"שדוד-בנק-בעצמך" שהכין מבעוד מועד.

זה היה יום עסקים די סטנדרטי בסניף. כרגיל, היה די שקט מלבד
מילים כמו אינפלציה, דאו ג'ונס ותוכנית חיסכון לטווח ארוך בלי
ריבית עם הצמדה למדד, שנזרקו לאוויר מדי פעם. ואז, בדיוק כשאחת
הפקידות סיימה להסביר בפעם העשירית מה ההבדל בין קרן נאמנות
לאפיק השקעה, דלת השירותים נפרצה בבעיטה ומתוכה פרץ אדם במסיכת
סקי שהתחיל לנופף באקדח ולצעוק. הוא רץ לכיוון השומר המבוהל
שנראה היה עליו שמצבי לחץ מסוג זה (או מכל סוג בעצם) היו זרים
לו.
"תוציא את האקדח לאט לאט ותניח אותו על הרצפה! תעשה את זה
עכשיו או שאני יורה!" השודד השתולל.
הזקן הלבין קצת והתחיל להתנשף אבל הצליח למצוא בעצמו מספיק
כוחות פנימיים כדי לבצע את ההוראה. הוא הניח את הנשק על הרצפה
והתרחק קצת. השודד התחיל לנוע לכיוון האקדח ובינתיים צעק
לפקידות שיוציאו את כל הכסף מהקופות ויניחו אותו על הדלפק. הוא
נעמד ליד האקדח ולמזלו הרב התכופף להרים אותו כשהכדורים שרקו
מעט מעל ראשו. מבט חטוף אחורה הספיק לו כדי להבין את המתרחש.
מאחוריו עמד אדם עם אקדח, על אזרחי, ונראה היה שהוא עלול
להמשיך לירות בכל רגע. כנראה איש המשמר האזרחי או משהו מהסוג
הזה. תוך שבריר שנייה רמי הפעיל תהליך לוגי קצר שהשורה התחתונה
שלו הייתה- האקדח שלו יורה, שלי לא. רמי הפסיק לשחק את השודד
וברח כל עוד רוחו בו אל מחוץ לבנק. הדבר הבא שהוא ראה היה פנים
המכונית של חברה קדישא.

אחרי כמה שניות שבהן שלושת האנשים ברכב פשוט בהו אחד בשני, רמי
נזכר שהוא עדיין מחזיק אקדח ביד. הוא הרים אותו וכיוון אל
הנהג.
"סע! סע, סע כבר!" הוא צעק תוך נפנוף האקדח מול פרצופו של
יעקב.
הרמזור בדיוק התחלף לירוק. יעקב הכניס הילוך ונסע.
"יותר מהר!" רמי התעקש בזמן שהוא מסתכל אחורה לראות אם מתקיים
איזשהו מרדף.
"אתה לא יכול לעשות את זה." אמר שמואל בקול רועד במקצת. "אנחנו
נוסעים לקבור מישהו. אין לך בושה, להפריע כך לעבודת קודש?"
"שתוק, יש לי בעיות יותר גדולות עכשיו. המת יכול לחכות." למרות
הנימה האגרסיבית רמי כבר התחיל להירגע ולהשתלט על עצמו.
ואז שמואל עשה משהו שגרם לרמי לפעור את עיניו. הוא הוציא מכיסו
צרור מפתחות שהיה צמוד אליו ספר תהילים קטן, פתח את הספר
והתחיל לקרוא בו. מה שגרר מרמי את התגובה הזאת לא היה הקריאה
בספר, אלא מחזיק המפתחות. הוא היה בצורת תמנון שזרועותיו שימשו
לתליית מפתחות.
"ממ... מאיפה השגת את זה?" רמי שאל מצביע על התמנון.
"זה? יש לי את זה כבר 15 שנה."
בשלב הזה רמי נתן מבט חודרני באיש שישב מולו. דוס, כולל כל מה
שבא עם זה. הבגדים השחורים, הציציות, הכיפה, הזקן. היה קשה
להאמין אבל... העיניים שנראו קצת כבויות תמיד, ממוקמות עמוק
בתוך המאורות שלהן. השיער השחור המתולתל שהיה יותר ארוך
עכשיו.
בפעם השנייה באותו יום רמי הכניס לכיסו יד רועדת והוציא את
צרור המפתחות שלו, שמלבד ספר התהילים הזכיר מאוד את זה של
שמואל. עכשיו זה היה תורו של שמואל לפעור עיניים. לאט לאט רמי
הוריד מעליו את המסיכה.
"שמוליק?" הוא לחש, לא בטוח.
העלאת השם הזה הציפה את שמואל בגל זיכרונות. החזרה בתשובה. לא,
לא, יותר רחוק. התיכון, החברים. ואז זה חזר אליו.
"רמי, זה אתה?"
רמי נראה מאוד נרגש ונדמה היה כי שכח שלפני רגע הוא צעק ואיים
באקדח על אדם זה ממש.
"אתה עדיין סוחב את תמי עליך?" רמי שאל בחיוך.
"גם אתה. מה קורה פה? למה אתה עושה את זה?" אמר שמוליק.
רמי התחיל לענות אבל אז הפסיק, ובמקום זה תפס את ראשו עם
הידיים ונדנד אותו לצדדים. הוא נסוג מעט אחורה והתיישב על ארגז
קטן שעמד על יד המחיצה.
"אני לא יודע. אין לי איך לענות על זה. אני מניח שזה בגלל שאני
צריך כסף אבל זה לא ממש זה. העניין הוא ש... כל משניסיתי להשיג
התחמק ממני. אתה זוכר איך היינו מדברים תמיד בשיעורי תנ"ך על
מה נעשה כשנהיה גדולים? על איך נצליח ונהיה עשירים. אז נכשלתי.
אני יודע שזה לא תירוץ אבל זה הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו
עכשיו. מה קרה לך? נעשית דוס פתאום?"
השאלה האחרונה גרמה לעווית קטנה בפנים של שמוליק.
"אני לא אוהב את הכינוי הזה. תראה, דרך החיים החילונית היא
ריקנית לגמרי. אין שום אמונה, שום מטרה. סתם 'מסתובבים' בחיים.
ובדרך כלל עושים הרבה נזק אחד לשני."
רמי נראה כאילו הוא עומד להתווכח אבל שמוליק לא נתן לו
להפריע.
"אתה יודע מה? בוא אני אביא לך דוגמא. דוגמא טרייה מאוד. אתה
יודע את מי אנחנו הולכים לקבור עכשיו? את ארז ישראלי. כן, כן,
ארז ישראלי איש העסקים. הוא נהרג אתמול. כולם יודעים שהיה לו
המון כסף, אבל האם אתה יודע איך הוא התחיל? איך הוא צבר את
ההון ההתחלתי?"
אחרי שלא קיבל מבן שיחו שום תשובה, שמוליק המשיך.
"ישראלי הזה היה לו כשרון שטני לשכנוע. הוא אמנם לא שכנע
אסקימואים לקנות קרח, אבל הוא עשה משהו לא פחות קשה. הוא הצליח
לגרום לכמה אנשי עסקים להשקיע במפעל לטחינת מים. אני יודע שזה
נשמע לא יאומן אבל אם היית שומע את ארז מדבר, גם אתה היית נופל
בפח. כמובן שהמפעל היה חסר תועלת לגמרי ותוך זמן קצר פשט את
הרגל, אבל ישראלי הצליח לנתב את הכספים שהושקעו לתוך הכיס שלו.
אחרי שצבר קצת השפעה הצליח להשתיק את הפרשה ומאז עסק רק בדברים
חוקיים.
"אתמול הוא יצא מהבית ונדרס ע"י מיכלית מים. שיא האירוניה. מה
שאני מנסה להגיד הוא שלקב"ה יש דרך ועלינו ללכת בדרך הזאת כי
זאת הדרך הנכונה- לא, זאת הדרך היחידה."
אחרי ששמוליק סיים לספר את הסיפור השתררה דממה, בעוד רמי עיכל
את מה ששמע כרגע. כל הזמן הזה יעקב המשיך בנהיגה, לגמרי לא
מעורב במה שהתרחש במכונית. תחילה הוא נסע בכיוון שרמי הורה לו,
אבל עכשיו הוא התחיל לכוון את הנסיעה (בצורה הדרגתית) לכיוון
המקורי- כיוון בית הקברות. לבסוף, רמי החליט לדבר.
"אז אתה אומר שהדתיים יותר טובים? איך אפשר להגיד שפרזיטים,
משתמטים ובטלנים כאלה הם יותר טובים, אה?"
"אבל למה אתה נסוג לסיסמאות וקלישאות? אתה הרי יודע בדיוק
כמוני שזה לא נכון. הנה, למשל אני עובד ואני מכיר..."
שמוליק הפסיק לדבר כי לא היה לו עם מי. לא בגלל שרמי היה אטום
אלא בגלל שפיסית הוא לא היה שם. באותו רגע הם חלפו ליד מחסום
ושוטרים שעמדו במקום סרקו את המכוניות העוברות. אחרי שהם עברו
את המחסום רמי יצא ממקום מחבואו- מאחורי המחיצה.
"אוקיי, עכשיו בוא אני אספר לך סיפור." אמר רמי ותפס בחזרה את
מקומו על הארגז. "שמעתי על מקום בדרום אמריקה שבו היה במקרה
ריכוז גדול של צמחוניים. בהתחלה הם לא ידעו אחד על השני אבל
כעבור זמן מה קמו אנשים עם כריזמה והתחילו לאסוף סביבם את כל
הצמחוניים. הם הקימו מפלגות ונכנסו לפרלמנט. ואז הם החליטו
שמגיע להם שיכבדו את זכותם לא לאכול בשר ודרשו שיותר לא ימכרו
בשר בחנויות ולא במסעדות. אוכלי הבשר ובעיקר מוכרי הבשר, שזאת
הייתה פרנסתם, התמרמרו אבל לא הצליחו לעשות כלום בנידון. כל
רשתות הבשר הגדולות נסגרו ורק בעלי עסקים קטנים עוד מכרו קצת
בשר בשקט וגם בהם הצמחוניים התעללו. שרפו את החנויות, צעקו
עליהם, קראו לכולם לא לקנות שם. מתחיל להישמע מוכר, שמוליק?"
שמוליק נדנד את ראשו לצדדים וגלגל את עיניו.
"הנושא הזה יותר מדי נדוש ורבים וגדולים ממני כבר דנו בו. זה
לא בזבוז שניפגש לראשונה אחרי 15 שנה וננהל את אותו ויכוח תפל
שמנהלים בארץ כבר דורות? הרי אנחנו לא נצליח לשכנע אחד את השני
אז לדעתי פשוט חבל על המאמץ. אולי יותר טוב שתספר לי מה עבר
עליך בכל הזמן הזה, שהיית צריך להתדרדר לשפל מדרגה שכזה."
רמי מלמל משהו על איך שהדתיים תמיד מתחמקים מהשאלות הקשות שלא
בא להם לענות עליהן, אבל הסכים להחליף את הנושא. הוא שקע
במחשבות לרגע, מנסה למצוא את הדרך הנכונה להגיד את הדברים.
"ראית פעם את הסרט 'פורסט גאמפ'? אה, נכון- אתם לא מסתכלים
סרטים כאלה. הגיבור הראשי אומר שם שהחיים הם כמו קופסת
שוקולדים- אתה אף פעם לא יודע מה ייצא לך. הוא טועה. החיים הם
לא כמו קופסת שוקולדים אלא יותר כמו קערת תותים.  קרה לך פעם
שאתה יושב עם איזה קערה גדולה כזאת של תותים ופתאום אתה קולט
בזווית העין איזה תות אדום, גדול ועסיסי? אתה מרים אותו, כבר
עומד להכניס אותו לפה ואז אתה שם לב שמהצד השני הוא קצת רקוב,
אז אתה זורק אותו בחזרה-"
"מה זאת אומרת זורק בחזרה?" שמוליק נכנס באמצע דבריו של רמי."
אם הוא רקוב אני זורק אותו לפח."
"לא, אתה לא מבין." אמר רמי. "זה לא שהוא ממש רקוב עם תולעים
וכולו ירוק או משהו. פשוט הוא רך כזה, אתה יודע, קצת בשל מדי.
ואחרי הציפיות הגבוהות שהיו לך למראה הצד הקדמי שלו אתה כבר
פסיכולוגית לא יכול לאכול אותו. אז אתה אומר לעצמך, טוב שיהיה
בצד, נראה כבר אחר כך. והוא תמיד נופל על הצד הרקוב ומתחפש שוב
לתות טעים. אחרי כמה שניות אתה כבר שוכח איפה הוא היה ושוב
רואה תות עסיסי ויפה ושוב אתה מתנפל עליו ורואה את הצד השני
שלו ושם אותו בצד וחוזר חלילה."
"לא ממש זוכר שזה קרה לי, אבל יכול להיות שאני פשוט לא שם לב
לדברים כאלה. ונראה לי שאיבדתי אותך קצת. איך כל זה קשור לחיים
שלך?"
"זה בדיוק החיים שלי! אתה לא מתאר לעצמך כמה פעמים שכנעו אותי
להשקיע בשטויות והכסף נשרף. כל דבר רציני שניסיתי לעשות בחיים
נכשל. ואני פשוט לא לומד. כל פעם לוקח את אותו התות הרקוב ולא
נפטר ממנו אחת ולתמיד. בלית ברירה הלכתי לשדוד. וגם בזה
נכשלתי..."
"תראה, אין פתרון קסם." שמוליק אמר, מנסה למצוא מילים שינחמו
את רמי. "מה שאתה צריך לעשות זה לקחת את עצמך בידיים. תמצא
עבודה, תלמד מקצוע. הייתי מציע לך לחזור בתשובה כי שם באמת
אפשר למצוא את המקום שלך, אם לא הייתי יודע שחבל על הזמן. אבל
לשדוד זה באמת לא הפתרון. לכל אחד בעולם הזה יש מקום ותפקיד.
למשל, התפקיד שלי הוא להביא מתים לקבורה, ועכשיו כבר הגענו
לבית הקברות אז אני צריך לבצע אותו."
רמי הרים את ראשו בהפתעה וראה שבאמת בלי שהוא שם לב המכונית
כבר עמדה בפאתי בית הקברות. שמוליק סיבב את כל גופו אליו ונעץ
את מבטו עמוק בתוך עיניו של רמי.
"יהיה בסדר, רמי'לה, אל תדאג. עכשיו צא ותהיה בן אדם. תזכור את
מה שאמרתי לך- אתה חייב לעבוד קשה כדי להצליח אבל בסוף תראה
שזה ישתלם. אני סומך עליך."
רמי הנהן ונראה קצת המום אבל ציית להוראתו של שמוליק. הוא פתח
את דלת המכונית ויצא, אקדח בידו האחת ומסיכת סקי בשנייה. הוא
השתרך לכיוון לא ברור, מנסה להבין מה לעשות עכשיו.

שמואל סגר את דלת המכונית ויעקב המשיך לנסוע, נכנס אל רחבת בית
הקברות. הוא החנה את המכונית וכיבה את המנוע.
"בפעם הבאה אתה נוהג." אמר יעקב והלך להוציא את הגופה.