מסתכלים על השמים ורואים אופק.
אופק של תקווה, אופק של אהבה.
ברגעים מסויימים הוא אפור, כמו עכשיו.
מלחמה ודם בעיטור אדמוני שהם משרים.
קטע מסוים בחיים יכול להראות
כאש מכה בלהבות שטן,
בהמשכיות של מעין נהר זורם
ברגיעתו וצלילותו בלי כתמי זוהמה.
לכלוך שנדבק לנשמה, בלי רצון להתנקות.
כאב של חיים בחיוך מעורפל.
את מי השטן ברא?
בכי של ילד בדממת הלוחמה.
מאיים צד אפור באנושות שלמה.
במבט עילאי אל אופק שומם,
דממת החיים על פני כדור,
יכולה להתפרש כחטא של שמיעה וידיעה שלא היו
שהצטרכו, שנבראו אחרי זוב דם שנשפך ולא פסק -
לא פסק לעולם.
אלוהים, אתה שומע? אנחנו בני אדם!
אתה בראת אנושות, אז איפה האנוש?
והאופק הזה הוא אדום, כחול גם אפור וירוק. הוא צבעוני,
הוא מעורב.
כנראה, סיבובו של כדור צביעותו של אדם. | 