גשם דק התחיל לרדת לפתע. כמה ברור היה שהגשם הזה יירד לכבודי.
אני כל-כך אוהב גשם שאין דבר יותר סמלי ממנו באמצע המסיבה
שאירגנתי. כולם היו שם ואפילו קצת יותר. המון אנשים שאני בכלל
לא מכיר. הסתכלתי עליהם. מאופקים. התחיל כבר להיות קצת צפוף
באיזור שלי. "אם הייתי יודע שיבואו למסיבה שלי כמות כזאת של
אנשים, אולי הייתי מוכר כרטיסים", חשבתי לעצמי. היה קר. כמו
שאני אוהב. כל הבחורות שהייתי איתן הגיעו. הן עמדו בצד ודיברו.
"בטח משלימות שקרים שלא הספקתי לספר להן", הירהרתי. מדהים איך
הטעם שלי השתנה עם השנים. מהזווית בה הבטתי בהן כולן דווקא
נראו לי דומות. ניסיתי להיזכר איפה פגשתי כל אחת מהן. אחרי
שלוש הפסקתי. לא הצלחתי לזכור. את הפרידות דווקא זכרתי. זה אף
פעם לא הייתי אני. תמיד הן. חייכתי לעצמי. אירוע לא רע בכלל
אירגנתי כאן. הייתי מרוצה. כולם אמרו שבחיים אני לא אצליח
להביא כל-כך הרבה אנשים למסיבה שלי. כנראה שהם טעו. כל החברים
שלי הגיעו באיחור. המונית שלהם בטח נתקעה בפקקים.. הם ישר הלכו
לכיוון כל הבחורות שהייתי איתן. "חיבור נחמד", חשבתי לי, "הם
ראויים בהחלט אחד לשני". כולם דיברו בשקט כאילו פחדו שמישהו
יישמע מה הם אומרים. אולי הגשם הפריע להם לשמוע מה אנשים אחרים
אומרים עליהם.. עדיף ככה.
כולם כבר הגיעו. כל מי שהוזמן והרבה יותר. כשיש אוכל אנשים
נוטים להתעלם מכל הויכוחים. הגיע הזמן להתחיל בתוכנית. אולי אם
הייתי יודע שיש לי כך- כך הרבה חברים בכלל לא הייתי עושה את כל
זה..
הגשם הפסיק ונתן את האות שאפשר להתחיל. "ייתגדל וייתקדש..."