מבעד לענפי עץ הפיקוס הענק היא שלחה אליו מבטים חודרים של
סקרנות ותשוקה. כצועניה היא עמדה שם, מסדרת את דוכן התכשיטים
שלה, שיערה השחור כפחם גולש בפראות על כתפייה החשופות. מפעם
לפעם חשפה לעברו טור שיניים צחורות בחיוך של טוב לב, ובעיניה
אש.
בשולחן הסמוך, מוסתר בכובע רחב שוליים ובמשקפי שמש, ניגן גבר
צעיר על ערמות של קלפים תוך שהוא חוזר ובודק את כפות ידיהם של
איש ואישה שהסבו עמו, מייחלים להבטחות הגורל שהעתיד יהיה טוב
יותר, והוא מבטיח.
הקיץ זה אך נגמר וסתיו עוד לא התחיל. בשעת צהרים של יום שכאילו
נארז כמתנה פסע אסף בהיסוס מה בין השולחנות הסדורים בשדרה
ולפני שגילה את מיקומו של בית הקפה יצאה לקראתו בשמחה מופגנת
בעלת המקום:
"אתה מוזמן לשבת. מה אפשר להציע לך?"
"איך ההפוך שלכם?" שאל.
"מעולה!" ענתה ונראתה לרגע כבעלת העיר כולה.
"נלך על זה" ענה לה בטון של מפקד שמסמן את היעד הבא לחטיבה,
לאחר שקיבל מודיעין אמין ומוסמך.
הפגישה שנקבעה לו הייתה במשרד הסמוך לתחנה המרכזית הישנה ושלא
כהרגלו הגיע לסביבה שעתיים לפני הזמן, החנה את רכבו מספיק רחוק
על מנת לצעוד ברגל ולחוש את המקום מבלי לפסוח על אותה התחנה.
ראשון לציון לא ממש הייתה אצלו על המפה. במידרחוב הייתה תנועה
של אנשים אבל שולחנות הקפה היו כמעט שוממים. בין לגימה של קפה
הפוך למבט הצועני צורב הנשמה של מוכרת התכשיטים התימניה
ולחשושי ההבטחות משולחן הקלפים, פשטה בו תחושה חזקה של שייכות
למקום הזה.
יותר מארבעים שנה עברו מאז היה נוסע כחייל לחופשה או בחזרה
כשהאוטובוס היה מתפתל ונכנס לתחנה הזאת, עוצר לרגע לתחלופת
נוסע או שניים, וממשיך הלאה. מבנה התחנה והברזלים של תור
הנוסעים נשארו ללא שינוי.
באותו הכביש היה גם חוזר אחרי הצניחות בחולות ראשון, בשטח עליו
צמחו בינתיים קניונים. שקע בזיכרונות ומצא את עצמו צועד בחשכה
בין דיונות החול הגבוהות לכוון פנס הסימון, משא המצנח על גבו,
ולאט הלך והסתבר לו שזה לא הפנס הנכון, ומהמקום שאליו כבר
הגיע היה רק סיכוי קלוש למצוא את מקום הריכוז הנכון של
הצונחים.
הוא אהב ללכת לאיבוד. את תחושת חוסר הוודאות של מה עושים מכאן
והלאה. את הביטחון שהוא יצא מזה, אבל מבלי לדעת איך ומתי,
והזמן אז מאבד משמעות. בדקות המופלאות האלה מגיחים החברים הכי
קרובים, כמה מכוכבי השמים המוכרים מנצנצים כאילו אומרים אנחנו
כאן אתך, רוח קרה או חמה אבל תמיד נוגעת והקול הפנימי של
פעימות הלב.
ככל שהתרוקן הקפה מהספל הלכו ותכפו מבטי הפיתוי הצוענים של
מוכרת התכשיטים. וכשקמו אנשי הגורל מאצל הקלפים ופניהם תודה
ותקווה חדשה, לגם אסף לגימה אחרונה, ניגש ושאל את האנשים איך
היה להם.
"חבל על הזמן. חברים שלי באים אליו במיוחד מאילת" ענתה האישה.
מבטי הצועניה ליוו אותו בסקרנות.
"תראה" פנה אסף אל קלפן הגורלות שהרים את ראשו בהקשבה, "אני
הולך עכשיו לפגישה וחוזר אליך בעוד כשעתיים".
"אני מחכה לך כאן" ענה והצביע לעבר שולחן קטן ונמוך מחוץ לבית
הקפה. לאחר שהעתיד כבר כמעט ונקבע, ניגש אסף אל מוכרת התכשיטים
שצפתה לו בחיוך גלוי ובעיניים מאירות.
"מה את עושה" שאל אותה תוך סקירה מהירה של מבחר התכשיטים
העומסים את הדוכן. שניהם ידעו שהתכשיטים לא היו חשובים באותו
רגע. "איך הולך לך כאן" הוסיף ושאל אותה.
"יש לי בית בפקיעין, אבל מאז האינטיפדה אני לא מסוגלת להיות
שם. יש יותר מידי רוע ורשע בזמן האחרון. קשה למצוא מקום" השיבה
כשהיא מפנה אליו את גבה, ורמז של בכי ניכר בקולה.
"ישבתי על זה חצי לילה עם בני הצעיר ושמעתי אותם דברים. הוא
בערך בגילך. בשבוע הבא הוא נוסע לאוסטרליה".
משחקי הפיתוי והתשוקה מרחוק התחלפו בתחושת העצב המשותף מרגע
שהתקרבו זה לזו, ואף אחד מהם לא ציפה ליותר מזה.
בשעות אחר הצהרים רוח של סתיו חדש החלה לצנן את אוויר שדרת
המידרחוב.
המזרקה, שאך לפני שעה קלה כאילו הוסיפה על עומס הלחות והזיעה,
השתלבה כרקע מתוזמן לסערה מתקרבת. הצועניה כבר הבינה שאסף חזר
אל קורא הקלפים ולא אליה. הוא בחן את כפות ידיו וידע הכל. עבר
והווה, חוץ ופנים. והעתיד? בקלפים.
המכונית חנתה רחוק. ברחובות הפנימיים תנועת החוזרים לביתם בסוף
היום. רחובות קטנים וכולם דומים ושם כל רחוב על שמו של סופר.
אסף הלך בכוון כללי ממנו הגיע. קשה ללכת לאיבוד בראשון לציון,
אבל המכונית איננה. דווקא הסתכל על שם הרחוב ומספר הבית בעת
החניה אבל 40 שנה עברו מאז. אהבות ואכזבות, הצלחות וכשלונות,
גורל מתעתע, וצעידה בחולות טובעניים ולפעמים אל הפנס הלא נכון.
רק זאת זכר, ששם הרחוב התחיל באות ש.
אמצא את המכונית, חשב וחיוך עלה בפניו. לא יודע איך ומתי.
אחרי חצי שעה של שוטטות, כשהערב מקדים לרדת, הגיע אל המכונית
שחיכתה לו כמו סוס נאמן בדיוק במקום בו השאיר אותה, התקרב ונתן
לה טפיחה חברית על הגג.
העיף שוב מבט על הבית, להיזכר בכתובת שנשכחה.
רחוב שפינוזה 11. |
