היום כשחזרתי מבית ספר אמא לא היתה בבית. גם אבא לא היה, וגם
לא האחים שלי, אבל משום מה, העובדה שאמא לא היתה הפריעה לי
יותר. כנראה זה בגלל שאני רגיל שהיא מחכה לי בבית עם ארוחה
חמה, מחייכת אלי, מלטפת לי את הראש ושואלת איך עבר עלי היום.
אבא לעומת זאת, גם כשהוא כבר מגיע הביתה הוא לא טורח לכבות את
הפלאפון שלו, וממשיך לדבר כאילו כלום. חברה שלי היתה אומרת
שאני מפונק. כלומר, חברה שלי לשעבר היתה אומרת שאני מפונק. היא
חושבת שאמא שלי צריכה להפסיק לדאוג לי, כי אני כבר ילד גדול,
ושאני צריך לדעת לטפל בעצמי. היא אפילו דיברה על זה עם אמא שלי
פעם, אבל אמא שלי לא ממש הקשיבה. בכלל, אמא לא כל כך מחבבת את
חברה שלי. כלומר, את חברה שלי לשעבר. היא אומרת שהיא שולטת בי
וגורמת לי לחשוב את מה שהיא רוצה שאני אחשוב. אמא אומרת שהיא
מנצלת אותי, את האהבה שלי אליה. אני לא חושב שזה נכון, כי
למרות שאני אוהב אותה יש לי מחשבות משל עצמי. הנה, אני חושב
שמה שאמא שלי חושבת לא נכון. בעצם, זה מה שחברה שלי היתה רוצה
שאני אחשוב...