לפעמים מתחשק לי להרוג מישהו, או יותר נכון מישהי, או עוד יותר
נכון - לפעמים מתחשק לי להרוג בנות.  אני לא מדבר על אהבה
נכזבת או משהו דומה, אלא על בנות שאני מכיר ורואה יום יום -
ידידות שלי.
אני תמיד מתכנן את הרצח בראש שלי ועובר עליו שוב ושוב.  אני
אומר לה שאני בא אליה הביתה, קובע איתה להיום בערב וכשאני מגיע
היא מחייכת, אומרת שהתגעגעה ושואלת מה אני מחביא מאחורי הגב.
תמיד יש לי משהו אחר מאחורי הגב, אבל תמיד זה לא מה שהיא ציפתה
לו.  היא חשבה שקניתי לה עוד איזה נר או צמיד מטופש שהיא לא
תענוד בין כה וכה.  תמיד יש בעיניה הבעת פליאה מהולה בקצת פחד
כשאני מניף את הפטיש הגדול אל עבר פרצופה, או כשאני דוקר את
צווארה בתנועה מהירה ומביט בדם הניתז לכל עבר.
אחרי זמן מה של חלימה בהקיץ אני חוזר למציאות ומבין שמקבלים
הרבה זמן בכלא על רצח.
"אם כבר כלא, אז להכנס על רצח זה קלאסי!" אני צועק על עצמי,
"לשותפך לתא תוכל לספר איך נהנית לראות אותה כורעת על הברכיים
וצונחת לרצפה... איך שצחקת כשטיפת החיים האחרונה נזלה אל מחוץ
החתך הפתוח בצווארה... איך שהבטת בעיניה כשהנפש שלה עזבה אותה.
אתה גם תמיד יכול להוסיף שבעטת בה אחר כך".
אני שואל את עצמי אם באמת הייתי רוצה לראות אותה מתה, ושנינו
עונים יחד, כאילו תזמנו את זה -
כן.
"טוב, בוא נעשה את זה!" אני אומר לעצמי בהתלהבות ורץ למחסן
לחפש את הפטיש הגדול.
הפטיש לא במחסן, אולי במגירה... לא, לא במגירה.  אין פטיש,
אפילו לא קטן.
מזל שבכל בית יש סכין.