וייסבלט פלש לשיגרת חיי בשבוע שעבר, נחוש וסולידי. שרוע על אדן
החלון במשרד, מנופף לשלום בגבות עבותות מעבר לכתפו של חיים
יבין, ישוב ברגליים משוכלות בתוך המקרר ומושיט לי בעגמומיות את
האלקה זלצר, או סתם עושה יוגה על מוט הוילון במקלחת בדיוק
כשאני מתכנן לעבור לפסים מעשיים עם הפלמוליב. "וייסבלט חתיכת
טרחן", אני אומר לו. "לפחות היו שולחים איזה בוריס קרלוף עם
שניים וחצי אפקטים פירוטכנים, אבל לא, עלי נופל מישהו שנראה
כמו סגן מנהל תת מחלקת ניכויים אצל פקיד שומה חמש. תיסלם".

וייסבלט מצידו לא לוקח שום דבר באופן אישי. שלשום, למשל, אני
מעניק לו עיסוי קרקפת יסודי בעזרת אלת בייסבול, ואחר כך מבזבז
עליו שלוש ואזות ושני קריסטלים ירושת הדודה איטה. כלום. נאדה.
הברנש יושב בין ההריסות, ממשיך לפזם לעצמו את הרקוויאם של
מוצרט תוך שיוף עדין של ציפורן הזרת. "דומיני סנקטוס בתחת
השדוף שלך", אני ממלמל ביאוש ומתמוטט לספה. אין לי שמץ מושג
איך קוראים לו, לתיפלץ. הוא פשוט מזכיר את וייסבלט הפקיד
ממרפאת קופת-חולים מכבי, ההוא שתמיד אומר שאין תור ושתבוא מחר,
אפילו אם אתה מציג לראווה את הטחול שלך בתוך שקית ניילון. אותה
חליפה מיושנת עם מכנסיים שנרכסים קצת מתחת לבתי השחי, אף נשרי
לתפארת, שיער מאפיר משוח בקפידה ומסורק לצד, וכל ישותו אפופת
ניחוח אקווה ולוה.

"למי זה טוב כל האינסידנטים האלה", הוא מצקצק לעצמו בנימה
צדקנית. "תאר לעצמך מה חושבים עליך הרוזנקרנצים  מקומה שלוש".


שיזדיינו הרוזנקרנצים. וריד אחד בינוני מאיים לפקוע לי במצח.
"וייסבלט", אני גונח, "פעם אחרונה. תעוף מכאן לפני שאני תוקע
לך רפרודוקציה של גוטמן ברקטום". אף פעם לא אהבתי את הציור
הזה, אבל הוא מכסה כתם רטיבות צהבהב על הקיר. וייסבלט שוב עוטה
את הבעת הדלאי למה ופונה לסדר את תכולת מגירת הגרביים שלי
בזוויות ישרות, על פי סדר כרונולוגי. דבר לא מסלק אותו, וכבר
ניסיתי הכל - שום, צלב, מגן דוד, מים קדושים בחסות הבאבא ברוך
אינקורפורייטד, זעקות "דיבוק ציייייי" בסגנון שמואל רודנסקי.
המצב החמיר מאז שניכס לעצמו את השלט-רחוק: לווייסבלט תשוקה
מתמשכת לתוכניות דת בערוץ הראשון, ואם אין, אז גם שעשועון טוב
הולך. רצוי בהנחיית עודד. מנשה. הו, האימה.

אמש נשברתי, מכיוון שווייסבלט  מבצע אימפרוביזציות בסגנון
חופשי ללהיטי בארי מנילו ושושנה דמארי בליווי קנאקים מפרקי
האצבעות. "בסדר, וייסבלט, ניצחת", אני מסנן בארסיות, מושיט לו
את הויזה. הוא מפסיק לשיר ושולף מסופון קטן. קורקטי מאוד,
החולירע, מתקתק כמה ספרות, משליך קבלה על השולחן, מהבהב
בעליזות לפרידה ונעלם. אני כושל אל הטלפון: יש קו. חייב לעשות
הוראת קבע, פשוט חייב. בעצם, אם חושבים על זה, יצאתי בזול.
בפעם שעברה לא שילמתי חשבון חשמל, קיבלתי שבועיים ברברה
סטרייסנד.