אני פולני. לא משהו מיוחד. תמיד חשבתי שאני פולני אחר, אבל
מסתבר כי אני כמעט כמו כל אחד אחר, ובכל זאת קצת שונה.
כששכבתי עם אשתי כל אותן שנים, והיא היתה מסתכלת על התקרה,
הייתי בטוח שהיא חושבת שמחר צריך לסייד אותה. לא העליתי על
דעתי, מה שהתגלה לי מאוחר יותר, כי היא היתה חושבת על הבילוי
המרטיט הממתין לה למחרת עם הבוס שלה באיזה בית מלון זול.
אני אוהב לשתות תה, כמו כל הפולנים, בכוס תה דקיקה. וכשהכוס
נשברת, היא מתרסקת לאלפי רסיסים, דקיקים, עדינים, כמעט בלתי
נראים שפעם היו כוס זכוכית שהוצאתי במיוחד מהמזנון. גם אני
התרסקתי כך כשגיליתי אחרי הרבה שנים שהפעם האחרונה שסיידו את
התקרה בחדר השינה שלנו היתה לפני החתונה.
אין דבר, אצלנו זה תמיד כך, אחיה עם זה כך, כך אומרת בליבה
אשתי, כשרצתה שאני אהיה המאהב שלה, ואני לא, כי אני פולני, אבל
הפעם האחרונה שהיא איפשרה זאת היתה באותו יום שסיידו את התקרה.

ואני אשם שלא הבאתי צבע ומברשת, שלא הבאתי סולם, שלא עליתי
בעצמי לסייד את התקרה. אותה התקרה שסיד אחר סיד אותה בפעם
הראשונה, הכל באותו יום. לפני החתונה. כשהדירה עוד היתה חדשה.
בעצם, חשבתי שהיא היתה חדשה, כך אמר לי המתווך. אבל רק אחר כך,
כשעשיתי את החוזה, הסתבר שהיא כבר יד שניה. חשבתי שהמוכר מצחקק
מבדיחה שסיפר לו המתווך, כשנכנס באיחור של שעה למשרד עורכי
הדין. רק כשיצאתי משם, גאה עם החוזה הראשון שחתמתי עליו,
גיליתי שהוא בעצם צחק עלי.
יאיר גרבוז כתב את "אני פולני" הוא כתב על אמא שלו, על האוכל,
על הכל מסביב, וכמו פולני ממוצע, התעלם מהעיקר ממנו מתעלמים כל
הפולנים.
בשלב כלשהו, נמאס לי להיות פולני והחלטתי להיות משהו אחר. מין
עירוב של מרוקאי, איטלקי, אוסטרי, צרפתי וערבי, קצת שחור וקצת
צהוב, רק לא פולני.
פתאום העולם התחיל לנוע סביבי. אנשים החלו אומרים אה, תראו,
הנה בן אדם. ולא ידענו שהוא כזה. יודע לירוק בפנים, להשתולל
ולהרביץ, להסתכל על שדיים נלחצות במחשוף, לצבוט בישבן של
תיירת, להבין את נפש האדם. לדבר. לפעמים מסריח ומתבשם באו די
קולון, לפעמים מתבטל עם נרגילה ומחכה שהחיים יעברו, שאחרים
יעשו לו את העבודה.
גם אשתי החלה לנוע מתחתי, אלא שאז כבר הבנתי שהיא, נשארה
פולניה, ואני לא, אז שתביא את ההוא מהבוקר שיסייד את התקרה,
ואני אלך אל ההיא, שאולי יש כזו ואולי אין כזו. אל ההיא שתנוע
לא רק מתחתי אלא גם מעלי. ששדיים מעוצבות זה לא החלק החזק שלה.
אל ההיא שנאהב את ריחותינו גם אם לא התרחצנו כי זה הריח שלנו
ולא של מישהו אחר. אל ההיא שתהיה שחורה או לבנה או צהובה, לא
משנה. אל ההיא שתדבר איתי. שילדים יהיו לנו כששנינו, ולא רק
אני, נרצה אותם. אל ההיא שגם אם יהיה לה שקל בבנק במקום מיליון
תגיד שהיא עשירה.
אסע איתה לפולין, נדרוך בדרך הדם והשמים השחורים מאדם, והיא
תבכה איתי כי אין היום משהו אחר לעשות שם.
ואני אחשוב שכמעט ואני הייתי שם.
אלא שהפסקתי להיות פולני (לא לגמרי, כי הפלסטיקאי לא היה מוכן
להפוך אותי לשחור או לצהוב, ונשארתי לבן), והפכתי למרוקאי,
איטלקי, אוסטרי, צרפתי, ערבי.
מה אומר לכם? העינוי שעובר הזחל ההופך לפרפר הנחלץ מפקעת
הגולם, הכאב לא ניתן לתאור. פשוט לא ניתן. כך גם לגולם הפולני
הנחלץ מפקעתו והופך לאחר.
אתם הקוראים ואתן הקוראות, הצמודים בראשיכם זוגות זוגות,
מנידים ראש בספקנות ופולטים הכל שטויות או שמא מהמהמים
ומשתוקקים לפגוש את הפולני הזה, אני מצטער לאכזב אתכם.
זה בסך הכל סיפור.