הוא מת. אחי הגדול מת.
הכל התחיל לפני כמעט 15 שנים ביום שלישי. אני הייתי בת שנה,
שנה וחצי. אחותי ואחי הגדולים רצו לצאת ולנסוע באופניים. אמי
אמרה להם שיוכלו לצאת רק אחה"צ, כלומר ב4.
"הגיעה השעה לצאת" אמר אחי ז"ל לאחותי הגדולה. הם יצאו החוצה
בריצה לקחו את האופניים שלהם ונסעו במהרה. הם נסעו לדודתי שגרה
אף היא במושב בו גרנו. היא גרה 10-5 דקות מאיתנו. אחיי כבר
הגיעו אליה, אך בת דודתי שהייתה אז בת גילו של אחי, ביקשה ממנו
שיצטרף אליה לרכב על אופניים לשכנה שלהם, כי רצתה לבקש מהם
משהו. אחי הסכים והם יצאו לדרכם. בדרך היה כביש שהפריד בין שני
רחובות, ולכן היו צריכים לעבור אותו. באותו כביש אחי נהרג. אחי
בדק טוב טוב שאין מכוניות והתחיל לעבור את הכביש, אך, לצערנו,
הגיע נהג מטורף שנסע מעל למהירות המותרת ונכנס באחי.
הנהג יצא ממכוניתו, וכך גם המון אנשים שיצאו מבתיהם כדי לראות
את המתרחש בחוץ. כולם נעמדו סביבו והסתכלו. אף אחד לא עזר לו.
הם השאירו את אחי חסר האונים על הכביש. הוא נפגע מאוד קשה והם
פשוט עומדים ומסתכלים, אפילו לא קראו לאמבולנס. בת דודתי רצה
הביתה לספר לאחותי על מה שקרה, ואחותי המבוהלת התקשרה בבכי
לאמי. אמי הייתה חולה, וכך גם אני ואחותי התאומה. אני אפילו לא
בטוחה איפה היה אבי, אולי בעבודה. אמי לא האמינה שדבר כזה יכול
לקרות היא פשוט לא האמינה. באותו הזמן, לאחר שעברה לפחות חצי
שעה, לקחו את אחי אנשים מהמושב לבית החולים. הוא שכב שם מחוסר
הכרה. במשך שלושה ימים הוא היה מחובר למכשירים. ביום שישי קראו
לאמי אנשים מבית החולים. היא נכנסה לחדר לבן, גדול ועגול. ישבו
שם כמה רופאים מאחורי שולחנות שחיכו לאמי. היא התיישבה בכסא,
ואז החלו הרופאים להסביר לה שאחי מת. "הוא היה רק בן 7" אמרה
אמי. "זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות."הוא אפילו לא
סיים את כיתה א' ". הוא היה ילד כזה יפה ומוכשר פשוט מלאך.
כולם אהבו אותו ועדיין אוהבים. לאחר שאמרו הרופאים לאמי שהוא
איננו עוד איתנו, ביקשו ממנה לתרום את אבריו. אני חושבת שאם
אמי הייתה מסכימה לדבר כזה אני לא הייתי מדברת איתה יותר
בחיים. אני מאמינה שכשהמשיח יבוא, אחי יקום לתחייה ויחזור
אלינו.  הגיע זמן ההלוויה. כל משפחתי הייתה שם כולם בכו ולא
האמינו שדבר זה קורה.
אחותי הגדולה קיבלה את זה מאוד קשה. הם  חיו באותו חדר. בכל
לילה היו מדברים עד מאוחר, משחקים כל הזמן. הם היו החברים הכי
טובים. הוריי אף הם קיבלו את מקרה זה מאוד קשה, ואפילו רואים
זאת בהתנהגותם כיום. הם לא נותנים לנו לצאת לכל מקום שאנחנו
רוצים, הם לא רצו שנרכב על אופניים, ולכן גם לא קנו לנו. כמה
שהורים דואגים לילדיהם ההורים שלי דואגים פי אלף. בהתחלה הם לא
היו ישנים בלילה מרוב פחד שיקרה משהו גם לילדיהם האחרים-לי
ולאחיי.
לאחר מות אחי, נשארנו אחותי הגדולה, אחותי התאומה ואני. הוריי
כל כך רצו שיהיה להם עוד בן. לאחר שנתיים אמי נכנסה להיריון
והביאה לעולם את אחותי הקטנה שכיום היא כבר כמעט בת 14. היינו
כבר 4 ילדים. 4 בנות. כל כך רצינו אח קטן. במשך שנים שיגענו את
ההורים שלנו בבקשתנו עד שחלומנו התגשם. עברו שמונה שנים ואמי
נכנסה להיריון בפעם החמישית. כל כך התלהבנו. אני, אחיותיי וסבי
וסבתי שגם הם רצו עוד נכד.
זמן ההמתנה לידיעה אם יש לאמי בבטן זכר או נקבה, היה ארוך.
במשך חודשים היינו מסוקרנים, עד שהגיע אלינו מכתב לדואר. אני
פתחתי אותו ראשונה ומרוב התרגשות קראתי את שם המשפחה של אחד
הרופאים, כי שם משפחתו היה בן דוד.  התחלתי לצעוק מרוב אושר.
אי אפשר אפילו לתאר את השמחה שהייתה בבית.
עברו להם עוד כמה חודשים והגיע זמן הלידה. כולנו חיכינו בבית
החולים. היה קר, אני זוכרת. אבי נכנס עם אמי לחדר הלידה, אבל
לאחר זמן מה הוא פרש. חיכינו שם כמה שעות, עד שלפתע הודיעו לנו
בשעה 12:10 שאחינו נולד. ביקשנו שיוציאו אותו אלינו כדי שנוכל
לראות את המלאך הקטן. הרופאים אפשרו לנו לראות אותו לשנייה
ונכנסו יחד איתו חזרה לחדר.
מאז שנולד אחי הקטן כולנו יותר מאושרים. הוא הביא אור ואושר
לבית. בחיים שלי לא ראיתי את אבי כל כך מאושר. זה מראה נפלא.
סיפרנו לאחי על אחיו הגדול שנפטר. אני לא חושבת שאחי כל כך
מבין את המשמעות של מוות, אבל אני יודעת שזה מאוד מעציב אותו
כשמדברים על אחי ז"ל. הוא גם אומר שבא לו לבכות ושהוא עצוב בכל
פעם שהוא נזכר בו. לפעמים אני הולכת לחדר של הוריי ומסתכלת על
אחי שוב. אני פשוט מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה. אני כל הזמן
חושבת עליו ואני רוצה שהוא יחזור. אני חושבת תמיד מה היה אם
הוא לא היה מת? איך ההרגשה כשיש לך אח גדול שישמור עלייך ויגן
עלייך מכל רע.
בכל שנה יש אזכרה לזכר אחי. חוץ מקברו לא נשאר שום דבר יותר
שמקרב אותנו למושב. כל הדודים והדודות, בני דודנו, סבא וסבתא
ואנחנו. כולם בוכים ונזכרים בו שוב. באחת האזכרות של אחי, אני
זוכרת שדודתי אמרה משהו שמאוד הטריד את מחשבותיי מאז. היא
הסתכלה על איזה עורב שצעק ובכה, והיא חשבה שאולי זה אחי שמנסה
למשוך את תשומת לבנו. שאולי הוא עכשיו עורב. מאז כל פעם שאני
רואה חיה שהולכת אחריי או כשאני רואה חיה שמייללת זה גורם לי
לחשוב פעמיים אם זה חיה או שאולי זה אחי, או לפחות הנשמה שלו.
כל חיי אני אחיה  במחשבה האם קיים גלגול נשמות? ואם לא אז למה
העורב כל כך בכה וניסה למשוך את תשומת לבנו אליו. כי הרי זה
קרה בבית הקברות והוא היה על העץ שמאוד קרוב אלינו. ומידי פעם
הוא גם היה מתעופף אלינו. אז האם יש גלגול נשמות?