אז אמרתי לך שאני שבורה
וצחקת,
מה פתאום
הרי כולך שלמה!

שאלת-מה קרה
עם הקמט ההוא
שמסגיר דאגה,

אז אמרתי-
אינך רואה סביבי
את השברים?

וחייכת
חיוך של מבוכה
ולא הרגשת
אותי,

אז ניסיתי למצוא נחמה
ונגעתי בזרועך

וקפצת
    ונבהלת
וברחת
   ואמרת
      כי אסור

בלי הסברים,
עם הקמט הדאוג ממקודם
שהעמיק
והסגיר את השנים.

אם מילה שלך זו מילה
אז שכחת מה שהבטחת

ושכחת
את עצמך
בתוך הרפש של החיים
וטבעת בין השטויות

ונראיתי לך שלמה,
אפילו מושלמת
עם החיוך המזויף
שפעם ידעת להבחין בו,

אבל אני כולי חלל
ונפלת לתוכי
ואני חלולה