בוקר אחד אני אקח את הכל ואלך, היא חושבת לעצמה. אני אלך למצוא
את החופש שלי שאבד. אני אלך ואעשה בפעם הראשונה בחייה את מה
שאני רוצה לעשות.
בתוך כלוב גדול היא חיה, בית כלא. אסור לה לצאת מהבית בלי
רשותו, אסור לה לקנות שום דבר כי אין לה כסף משלה. אסור ואסור
ואסור.
הוא לא אדם רע, שהתאהבה בו הוא הבטיח לה את כל העולם. הוא
הבטיח שיעשה הכל בשבילה. הם היו מאושרים.
עכשיו הם גרים בדירת 3 חדרים קטנה בצפון, היא לא עובדת כי הוא
לא מרשה לה, הוא עובד בשתי עבודות, בקושי בבית. ושהוא כבר בא
הביתה הוא שיכור.
היא נאנחה וקמה מהספה, כאב פתאומי בצלעות שיתק אותה לכמה
שניות, אתמול בערב שוב הייתה במיון, היא חושבת שכבר לא מאמינים
לה שם. הפעם היא אמרה שנפלה בסופר. האחות שבדקה אותה הסתכלה
עלייה בצורה חשדנית, ואחרי שסיימה את כל הבדיקות היא לקחה אותה
הצידה ולחשה לה: "את יכולה להגיש תלונה אם את רוצה". אבל היא
רק חייכה בעצב ואמרה שאין בשביל מה להגיש תלונה, הרי היא נפלה
בסופר.
מה היא הייתה יכולה להגיד, שהוא יהרוג אותה אם היא תלך
למשטרה?.

המכות התחילו בערך שנה אחרי שהתחתנו.
בהתחלה, היה להם כל כך טוב ביחד, הוא עבד והרוויח כסף, הם היו
יוצאים עם חברים כל יום שישי, הוא היה מביא לה פרחים לפעמים,
והיא הייתה בבית, וחלמה להיכנס להריון, היא כל כך רצתה ילד.
אבל עד עכשיו הם לא הצליחו.
ואז בא המפנה, הוא פוטר מעבודתו, ולא הצליח למצוא עבודה. הוא
היה מסתובב כל היום מדוכא, שותה המון. לפני כן לא הרבה לשתות.
הוא היה מגיע הביתה באמצע הלילה ומתחיל לצרוח עליה על כל דבר
קטן. הוא היה צורח עליה אם האוכל היה טיפה שרוף, הוא היה צועק
עליה שלא ניקתה את הבית כמו שצריך, הוא היה צועק על כל דבר.
בהתחלה היא הייתה עונה לו, ואז הגיעו המכות. הוא בעט בה והכה
אותה בכל גופה. המומה, היא שכבה על הרצפה שותתת דם עד שלקח
אותה למיון.
מאז, היא כבר ביקרה שם הרבה פעמים, בכל פעם בתירוץ אחר. פעם
היא נפגעה ע"י מכונית, ופעם היא נפלה במדרגות.
אחרי כל פעם הוא היה מתנצל, הוא היה מתחיל לבכות ומנסה לפייס
אותה, במתנות ובדיבורי סרק. "זה לא יקרה שוב, אני מבטיח" זה
היה המשפט הקבוע, שחזר אחרי כל פעם מחדש.
היא למדה לשתוק, לספוג ולשתוק. לא היה אף אחד שהיא תוכל לדבר
אתו. כמו צל הייתה מתהלכת בבית, משתדלת לא להרגיז אותו.
חוץ מקניות היא לא יצאה מהבית. הוא לא הרשה לה. לא פעם איים
עליה שאם היא תמרה את פיו הוא יהרוג אותה. האמת? כבר לא היה
אכפת לה שהוא יהרוג אותה, המוות הרבה יותר טוב מהחיים שהיא
נמצאת בהם עכשיו.
היא הייתה בודדה, לבדה לגמרי בעולם. לא היה אף אחד שיעזור לה.
אחת השכנות ניסתה פעם לדבר אתה. היא אמרה לה שיש מקלט לנשים
מוכות, שהיא תעזור לה, אבל היא רק התחמקה ממנה בביישנות.

ועכשיו, היא מסתכלת בחלון הגדול שבמרפסת, מסתכלת בילדים
המשחקים בחוץ ומרגישה כאב פנימי חד, היא לא יכולה להמשיך ככה.
פתאום, היא לא מרגישה יותר, לא אכפת לה יותר. היא קמה ויוצאת
מהבית, אפילו לא נועלת את הדלת. קמה, בורחת , הולכת. לא יודעת
לאן,  אך רוח החיים בוערים בנשמתה.
רק שלא יהרוג אותה