מוקדש בחום לענבר. תודה, את יודעת על מה.

דמעה זלגה במורד לחיה כשהורידה את החולצה. היא הביטה במראה
וראתה אותו משתקף בה. מבט מיואש אחד ננעץ במבט מיואש אחר. היא
השליכה את החולצה לערימה שנוצרה על המיטה. עוד חולצה נשלפה
מהארון והושלכה במהרה כלעומת שבאה. היא השליכה את עצמה חצי
ערומה על המיטה והתכסתה בשמיכת הפוך העבה.
"מה קרה מתוקה שלי?" הוא שאל.
"שום דבר לא נראה עלי כמו שצריך". היא אמרה לתוך הכרית.
היא שמעה אותו נאנח בייאוש ויכלה להרגיש בעיניו המתגלגלות
לתקרה. דמעה נוספת ירדה במורד לחיה ונספגה בכרית.
"תפסיקי עם זה כבר! כל מה שמדדת נראה עלייך טוב. את יפיפיה".
"יפיפיה אבל שמנה". היא אמרה וקברה את ראשה עמוק בכרית שלו,
מריחה את ריחו. היא ציפתה כמעט להכל, לצעקה, לויכוח, לחיבוק,
לנשיקה, אפילו לעט שהוא ירים מהשולחן וישליך עליה, אבל היא לא
ציפתה לשמוע את הדלת נטרקת.
צמרמורת עברה בגבה למשמע הטריקה. הדמעות הבודדות הפכו במהרה
לבכי סוחף שהרטיב את כל הכרית שלו.
היא הייתה כל כך שקועה בבכי שהיא לא הרגישה שהדלת נפתחה. היא
נבהלה למגע יד קרה על כתפה. היא התיישבה במיטה והביטה בו. האף
שלו האדים מהקור ועיניו נצצו.
"לאן הלכת?" היא שאלה, מושכת באפה.
הוא לקח טישיו וניגב את דמעותיה.
"הסתובבתי בחוץ ולא ידעתי מה לעשות, ובסוף החלטתי להביא לך
מתנה שתשמח אותך". הוא אמר והגיש לה שקית נייר לבנה.
היא פתחה את השקית והביטה פנימה.
"קרואסון?! אבל אני בדיאטה!" היא אמרה בכעס.
"לא, לא קרואסון". הוא אמר והניח אצבע על שפתיה. "הבאתי לך את
הירח".

עייפים, רפויים, מרוצים ואוהבים, הם נשכבו במיטה, פנים מול
פנים. היא חייכה אליו את החיוך המיוחד הזה. החיוך של אחרי שהוא
כל כך אהב. שניה לפני ששקעה לתוך חלום מתוק היא הרגישה אותו
מוחה מעט שוקולד משפתיה ושמעה אותו לוחש: "את מושלמת כמו שאת,
באמת".

בבוקר היא התעוררה והתמתחה במיטה. כל הבית התמלא בארומה נפלאה
של קפה. היא לבשה את תחתוניה ואת הטי שירט שלו שהייתה מונחת על
הכיסא, הכניסה את כפות רגליה הקטנות לנעלי הבית הענקיות שלו
וניגשה למטבח. היא התיישבה ליד השולחן והוא הניח לפניה כוס
גדולה ומהבילה ונשק לה על שפתיה. היא הורידה את נעלי הבית
ושילבה את רגליה.
"מה את רוצה לארוחת בוקר, מתוקה שלי?" הוא שאל ונעל את נעלי
הבית.
"את הירח!" היא אמרה בחיוך.
"טוב אז אני מיד הולך לקנות לך ואני אחזור מהר". הוא הבטיח
ופתח את הדלת. הוא הפריח אליה נשיקה קטנה לפני שהדלת נסגרה
אחריו. היא קמה מהשולחן וניגשה לחדר השינה. היא הורידה את
החולצה ונעמדה מול המראה, מביטה בגופה בשלווה, באהבה, כשבראשה
מהדהדות מילותיו:
"את מושלמת כמו שאת, באמת".
מחשבותיה נקטעו למשמע צפירת משאית וחריקת בלמים.
היא לבשה את החולצה, ניגשה אל החלון והביטה החוצה. היא ראתה
אחת מהנעליים שלו מושלכת על הכביש. היא עמדה קפואה במקומה,
בוהה באויר, כשהדמעות שוב מתחילות להרטיב את לחייה. היא לא
האמינה שזה קורה לה. אם רק לא הייתה מבקשת את הירח...



היא קפצה בבהלה כשהדלת נפתחה והסתובבה. הוא עמד שם, כשלרגלו רק
נעל אחת. היא הביטה בו המומה. חיוכו הרחב התחלף לפרצוף דאוג
כשראה את פניה סחופי הדמעות.
"מה קרה, מתוקה שלי?" הוא שאל.
היא רצה אליו וחיבקה אותו חזק חזק. אחרי מספר דקות היא הרפתה
והוא שאל שוב מה קרה.
"כלום". היא אמרה וחטפה את השקית הלבנה מידו.
"רק הבנתי סוף סוף מה עושה אותי לכל כך מושלמת". היא אמרה לפני
שנגסה בתאבון בקרואסון החם.