בית קרקע קטן בישוב פועלים בצפון.
חלונות סגורים, תריסים מוגפים. ריח עשן חדש ישן עומד באויר
מצומצם.
אישה בגיל העמידה יושבת על כורסא מהוהה, מחזיקה סיגריה שצריך
מזמן לאפר.
צריך... צריך להתקשר, למי? נכון שהיה צריך להתקשר למישהו? טוב,
לא חשוב
עכשיו. מלטפת את עצמה מתחת לבית השחי, האפר נופל. מעבירה ויש
מכני על הספה
שלא יראו. נשאר כתם.
טוב, לא חשוב, צביקה בא בחמש. צריך ללכת להתקלח.
שואפת בחוסר תשומת לב את מה שנשאר מהסיגריה. קמה בכבדות מן
הספה.
צריך לקחת חלוק מהחדר שינה.
טלפון. נבהלת קצת. "הלו" תענה בקול ספוג ניקוטין, תשתעל ותאמר
"הלו" בקול
קצת אחר.
צליל ניתוק. מי זה יכול להיות?
מורידה את השפורפרת, מתישבת פעורת פה לדקה ארוכה וחושבת.
מדליקה עוד סיגריה.
מבטה נתקל בתמונה שעל הקיר. מהתמונה ספק מחייכות היא ושתי
בנותייה הצעירות
לבושות בתחפושת סטייל ימי הביניים.
ניו יורק, זה היה לפני המון זמן, היינו כולנו, היה לי שיער
ארוך ועבה, והבנות היו קטנות ותמימות. מה עשיתי?! הבן זונה,
טוב שהוא הלך והן פרחו להן ועכשיו אני לבד...
לבד... לבד...
צביקה בא בחמש. צריך להכנס למקלחת כבר. מכבה סיגריה באמצע
ונכנסת למקלחת בחפזון.
אור של אמצע יום אפרורי נכנס מבעד לתריס זכוכית שבור. היא
מתפשטת לאט, תולה את הבגדים. מראה קטנה שתלויה בגובה ראש,
תופסת אותה בעצמה.
עיניים, פה, שיער...
מוצאת שערה לבנה, מנחמת את עצמה שיש לה כבר נכדים, מותר...
זרם חלש של מים רותחים. ככה אני אוהבת...
מענין איך אני אראה עם שיער לבן לגמרי, לא! אני עוד צעירה!
צביקה בא בחמש.
צריך להסתבן טוב טוב, סבון זה כיף, סבון חדש כזה ולבן... לבן
זה צבע יפה כל כך,
אני אלבש היום לבן, את החולצה מהמשי שקניתי פעם לטלי והיא לא
רצתה,
ומכנסיים שחורות, כן, מכנסיים שחורות ותחתונים לבנות.
מגחכת לעצמה. היא תוכל להגיד לצביקה שהיא התאימה את החולצה
לשיער,
שלא ישכח שהוא מזיין סבתא לשלושה נכדים!  
אבל הוא שוכח צביקה, נכון שהוא שוכח?
הוא שוכח שאני סבתא עם שיער
לבן...לבן...לבד...לבד...לבד...לבד.....