"מה את ועומרי עושים היום בערב?" שאלה עינב את שיר. הן ישבו
בחצר בית הספר והביטו בתלמידים המתרוצצים. "אני לא יודעת" ענתה
שיר, "עומרי אומר שזו הפתעה והוא לא מוכן לגלות לי". שיר
חייכה: "את מאמינה שעברה רק שנה מאז שהתחלנו לצאת? אני מרגישה
כאילו הכרתי אותו כל החיים". עינב השיבה לשיר חיוך: "מה קנית
לו?".  -"גיטרה. הוא תמיד רצה ללמוד לנגן בגיטרה אז רציתי
להגשים לו את החלום. אני מתה לראות את המבט שלו כשאני אתן לו
אותה" אמרה שיר. היא הסבה את מבטה לכיוון הפלאפון שלה שהחל
לצלצל. היא הרימה אותו וענתה: "כן? היי, אסף". היא הוסיפה
בלחישה לעינב: "אח של עומרי" וחזרה להקשיב לאסף שאמר: "אני
צריך ממך טובה. את עוד לומדת?".  -"כן. יש לי עוד שיעור אחד.
מה אתה צריך?" ענתה שיר. אסף הסביר: "שברתי את היד ואני קצת
מעופף מהתרופות שנתנו לי. את חושבת שתוכלי להסיע אותי מבית
החולים הביתה?". שיר שמה לב שאסף נשמע באמת קצת מוזר והרגישה
שהיא אינה יכולה לסרב לו: "בטח. אני כבר באה. איך בכלל שברת את
היד?". אסף נאנח ואמר: "זה סיפור ארוך. אני אחכה לך בכניסה
הראשית לבית החולים, ליד חדר המיון".  -"בסדר" ענתה שיר, "אני
כבר מגיעה". שיר נתקה והסבירה בקצרה לעינב מה קרה. -"תגידי
למורה שלא הרגשתי טוב, או שהיה לי מקרה חירום במשפחה, שזה לא
ממש שקר" היא אמרה לעינב ועלתה לכיתה לקחת את התיק שלה. לאחר
מכן היא נכנסה למכונית ונסעה לבית החולים. שיר בקושי הספיקה
לצעוד שני צעדים בכניסת בית החולים לפני שאסף ניגש אליה. הדבר
הראשון ששיר הבחינה בו היה שאף אחת מידיו של אסף לא הייתה
חבושה בגבס. הדבר השני שהיא הבחינה בו היה שפניו של אסף היו
חיוורים מאוד. כשהוא התקרב אליה הוא אמר: "אני מצטער. לא רציתי
לספר לך בטלפון". שיר התחילה להבין אבל סירבה להאמין: "לספר לי
מה?". אסף הביט בעיניה החוששות: "עומרי נפגע בתאונת דרכים. הוא
רכב על האופנוע שלו וחצה צומת בכניסה לעיר. נהג מונית שעבר
באדום פגע בו בצד והעיף אותו מהאופנוע". שיר החלה להחוויר גם
היא: "מה שלומו? הוא..." היא לא יכלה להשלים את המשפט. אסף
הבין: "הוא חי, לפחות בינתיים. הוא חבש קסדה אבל עדי ראיה אמרו
שהוא נחת על הראש והמצב דיי חמור. הרגל השמאלית שלו שבורה וכל
הגוף שלו מלא בשריטות וחבורות, אבל הבעיה העיקרית היא הפגיעה
המוחית", קולו של אסף החל לרעוד, "הרופאים לא יודעים אם הוא
ישרוד, וגם אם כן, הוא עלול להיות נכה ועלולה להיות לו פגיעה
מוחית חמורה". שיר נשכה את שפתה התחתונה בדאגה, מחתה את
דמעותיה וחיבקה את אסף בחוזקה. הוא נאנח והשיב לה חיבוק. שניהם
חשו הקלה על שיש להם מישהו לשתף בכאבם. לאחר מכן לקח אסף את
שיר לחדר ההמתנה שם כבר חיכו הוריהם של עומרי ואסף לפיסת מידע
מהרופאים. האב, חיים, הילך בעצבנות מצד לצד והתעלם מקיומם של
שלושת האחרים. לעומתו, האם עופרה חיבקה את שיר בבואה והושיבה
אותה ואת אסף משני צדדיה. היא החזיקה את ידיהם ובכתה חרישית.
שיר נאבקה עם הדמעות שהתעקשו לעלות בעיניה, ואסף בהה בקיר מולו
ונזכר בילדותו עם עומרי. כל שניה דמתה לנצח ואי הוודאות הרס את
כולם. לבסוף נכנס לחדר רופא בחלוק לבן. עופרה, שיר ואסף מיהרו
לקום וחיים נעמד לידם לפני הרופא. המבט של ארבעתם שאל את השאלה
שאף אחד מהם לא העז לשאול בקול: האם עומרי ימות או יחיה?.
הרופא הביט בהם ואמר: "כידוע לכם עומרי עבר תאונת דרכים קשה.
הוא אינו נמצא בסכנת חיים כרגע, אבל הוא סובל מפגיעת ראש
חריפה. הוא איבד את הכרתו בתאונה ועדיין לא התעורר. לכן ארבעים
ושמונה השעות הבאות הן קריטיות. אם הוא לא יתעורר היום או מחר,
יתכן שהוא לא יתעורר לעולם. ואם הוא יתעורר, יתכן שהוא סובל
מפגיעה מוחית. לא ניתן לדעת דבר בוודאות עד שהוא יפקח את
עיניו, אם בכלל". הרופא המשיך ואמר להם היכן יאושפז עומרי
ובאיזה חדר הוא ישהה, אך שיר כבר לא הקשיבה. במוחה היא שמעה
שוב ושוב את הרופא אומר: "יתכן שהוא לא יתעורר לעולם". היא
ראתה בעיני רוחה את פניו המחייכות של עומרי וסירבה להכיר
באפשרות שלא תראה שוב את עיניו היפות. לפתע היא הבחינה שידיה
רועדות ללא הפסק ובלי לומר מילה היא יצאה בריצה מהחדר ונכנסה
לשירותים. היא תפסה בכיור בשתי ידיה במטרה לגרום להן להפסיק
לרעוד והביטה בדמות החיוורת שנשקפה מהמראה מולה. שיר הפסיקה
להלחם בדמעות והן פרצו בפראות מעיניה וכל גופה רעד. היא
התכווצה מכאב ונפלה לרצפה, מתייפחת. כשלבסוף יצאה שיר
מהשירותים, לאחר שרחצה את פניה מספר פעמים, היא מצאה את אסף
מחכה לה. "בואי" הוא אמר, "אני אקח אותך לעומרי". הם צעדו זה
לצד זה בדממה. כשהם הגיעו לדלת הסגורה, שיר הביטה באסף בחשש
ופתחה את הדלת. הוריו של עומרי ישבו לצד מיטתו. שיר הביטה
בעומרי. עיניו היו עצומות ונדמה היה שהוא רק ישן ויתעורר עוד
מעט. הוא היה מכוסה בשמיכה עם שם בית החולים ופניו היו חיוורות
ביותר. ידיו השרוטות והחבולות היו מונחות לצד גופו על השמיכה.
שיר בהתה בו ולחשה: "אני יכולה להיות איתו דקה לבד?". אסף יצא
מהחדר ועופרה לקחה את ידו של חיים בידה, העניקה חיוך עצוב לשיר
ויצאה עם בעלה מהחדר. שיר התקרבה בחשש למיטתו של עומרי. היא
נעמדה לצד המיטה וביד רועדת ליטפה את שיערו. היא לחשה בעדינות
את שמו, ממתינה לתגובה שלא באה. היא הביטה בעיניו העצומות של
עומרי ואמרה: "אני אוהבת אותך". אחר התכופפה ונשקה ברכות
לשפתיו. היא בהתה בו עוד שניות ספורות ואז ניגשה לפתוח את
הדלת. את השעות הבאות העבירו חיים, עופרה, שיר ואסף ליד מיטתו
של עומרי. שותקים, בוהים בגופו הדומם ומדי פעם מזילים דמעות.
אסף היה הראשון שהתייאש. בשעת הערב הוא קם והכריז: "זה חסר
תועלת. אנחנו לא מועילים לו במבטים הבוהים שלנו. האווירה פה
מעיקה מדי. אני הולך הביתה". הוא הביט בהוריו: "תודיעו לי אם
יהיה שינוי". הוריו הנהנו והוא פנה לשיר: "את רוצה שאני אקח
אותך הביתה?". שיר הנידה בראשה לשלילה: "לא. אני אסע לבד הביתה
להתרענן קצת ואחזור". היא קמה ממקומה, לחשה לעומרי: "אני כבר
חוזרת", נפרדה מעופרה וחיים ויצאה יחד עם אסף. שיר נסעה לביתה,
סיפרה להוריה מה קרה, התקלחה, החליפה בגדים, ארזה תיק קטן
ויצאה בריצה לבית החולים. בחנות המתנות של בית החולים היא קנתה
זר פרחים ודובי לבן גדול מחזיק לב אדום שעליו כתוב: "I LOVE
YOU". בידיים עמוסות היא המשיכה לחדרו של עומרי, שם היא מצאה
את אמו לבדה יושבת לצדו ומחזיקה בידו. שיר הניחה את הדובי
והפרחים על השידה ליד מיטתו של עומרי, ואת התיק שלה הניחה על
הכיסא ליד עופרה. שיר שאלה בתקווה: "יש חדש?". עופרה הביטה בה
ואמרה: "לא. הוא ממשיך לשכב פה כמו מת. לפעמים באמת נדמה לי
שהוא לא נושם". שיר הזדעזעה: "אל תגידי את זה". היא הביטה
בעומרי והתכופפה לנשק את מצחו. כשהיא הזדקפה היא שאלה את עופרה
היכן חיים. עופרה ענתה: "הוא נסע להביא לי דברים לשהייה לילית
ואחר-כך הוא ייסע לישון בבית. קשה לו להתמודד, כמו אסף". היא
נאנחה. שיר התיישבה ליד עופרה והתכוננה ללילה ארוך. עופרה ושיר
בילו את הלילה ליד עומרי, ישנות ומתעוררות לסירוגין בציפייה
לרגע שבו יפקח עומרי את עיניו, אך הרגע הזה סירב להגיע.
כשהאחות הגיעה בשעת בוקר מוקדמת לבדוק את עומרי, היא הביטה
ברחמים בשתיהן בעודן ישנות שינה טרופה. כשהן התעוררו הציעה להן
האחות ארוחת בוקר, אך שתיהן סירבו בטענה שהן לא רעבות ושיר קמה
לקנות לשתיהן ספל קפה חם. כשהרופא בא לביקור בוקר, כבר היו שם
גם אסף וחיים, מצפים לשמוע חדשות טובות יותר, אך לרופא לא היה
דבר מה חדש לומר. הוא הזכיר להם שעברו עשרים וארבע שעות ועומרי
עדיין לא פקח את עיניו ועם כל דקה שעוברת הסבירות שזה יקרה
פוחתת. הרופא הוסיף שעליהם להתפלל שעוד היום עיניו של עומרי
יפקחו. שיר קיבלה את הרושם שהרופא מנסה להכין אותם לאפשרות
שעיניו של עומרי לא יפקחו לעולם. כשהרופא עזב את החדר הוא
השאיר בו אווירה דכאונית. ארבעתם ישבו חסרי אונים ליד מיטתו של
עומרי במשך זמן רב. אז קם אסף והודיע שהוא יורד לאכול
בקפיטריה. הוא הזמין את שיר להצטרף אליו והיא הסכימה. הם אכלו
יחד ארוחת בוקר, מנסים לעודד זה את זה, שעוד יש תקווה והכל
יהיה בסדר. כשהם היו בדרכם חזרה לחדרו של עומרי, אסף עצר את
שיר. "חכי רגע" הוא אמר. שיר עצרה והביטה בו. אסף המשיך:
"הייתי צריך לתת לך את זה אתמול, אבל שכחתי. כשטיפלו אתמול
בעומרי, מצאו את זה בכיס שלו". אסף הפסיק לדבר והוציא מכיסו
קופסה קטנה: "עומרי קנה את זה בשבילך". אסף הגיש לשיר את
הקופסה. שיר הביטה באסף ואז בקופסה. היא פתחה את הקופסה
באיטיות. בפנים היא מצאה שרשרת עדינה מזהב לבן ועליה תליון
בצורת לב, גם הוא מזהב לבן, ועליו חרוטות בפשטות המילים: "אוהב
אותך תמיד". שיר החזיקה בידה את השרשרת ועיניה דמעו. אסף חיבק
אותה והיא בכתה בזרועותיו. לאחר שנרגעה מעט, אסף עזר לה לענוד
את השרשרת והם חזרו יחד לחדרו של עומרי. הוריו של עומרי החליטו
ללכת לנוח בבית כשעתיים והשאירו את אסף ושיר ליד עומרי, מחכים
לסימן חיים. אסף התייאש במהירה מבהייה בעומרי והחל לקרוא
עיתון. חלקים מסוימים הוא הקריא לעומרי, במחשבה שזה יעניין
אותו אם הוא מסוגל לשמוע אותם. שיר הביטה בעומרי ואסף. היא
קיוותה שמשהו מדבריו של אסף יגרום לעומרי להגיב, אך דבר לא
התרחש. לאחר שלאסף לא היה כבר מה להקריא לעומרי הוא יצא לקנות
לו ולשיר שתייה. לאחר ששיר נשארה עם עומרי לבד בחדר היא הצמידה
את הכיסא שלה למיטתו ואחזה בידו בחוזקה. היא הביטה בו בעיניים
מלאות דמעות ואמרה: "עומרי? אתה יכול לשמוע אותי? אני צריכה
שתפקח את העיניים שלך ותסתכל עליי, בסדר? אני רוצה שתתעורר,
עומרי". היא החלה לבכות והמשיכה בקול רועד: "אני אוהבת אותך.
אני לא יכולה להמשיך לחיות בלעדיך, אז אתה חייב להתעורר ולהגיד
לי שהכל יהיה בסדר". היא נחנקה מהדמעות והפסיקה לדבר. אסף עמד
בפתח עם המשקאות והזיל דמעה כשהביט בה בוכה ומחבקת את עומרי.
היא התרוממה, מחתה את דמעותיה והבחינה באסף עומד ליד הדלת. הוא
נכנס לתוך החדר והניח את המשקאות על השידה. שיר נאנחה: "נמאס
לי. אני מדברת אליו והוא לא עונה, לא מגיב. עוברת שעה ועוד שעה
ואני מתחילה לחשוב שהוא לא יתעורר לעולם". אסף התקרב אליה
ואמר: "הוא יתעורר. אל תאבדי תקווה. זה הדבר היחיד שנשאר לנו".
שיר נעמדה והם התחבקו. הוריהם של עומרי ואסף פתחו את דלת החדר,
ושיר ואסף התרחקו זה מזה. שיר חייכה אל עופרה וחיים וחזרה
להתיישב לצד עומרי. אסף עקף את המיטה וחזר להתיישב מול שיר.
הוריו של עומרי שאלו אם יש שינוי ואסף הניד בראשו לשלילה.
עופרה וחיים חזרו גם הם לשבת לצד עומרי. עופרה נישקה את עומרי
על לחיו והחזיקה בידו. אסף ואביו קראו עיתון ושיר קראה ספר.
כשהרופא נכנס לחדר בערב הוא נראה מאוכזב שאין שינוי במצבו של
עומרי. הוא החליט לשוחח עם ארבעתם ברצינות אם עומרי לא יראה
סימן חיים עד הבוקר. לאחר שהרופא יצא, החליטו אסף ואביו לנסוע
לישון בביתם. הם נפרדו משיר ועופרה ויצאו. מעט אחריהם יצאה גם
שיר להתרענן מעט בביתה. כשהיא חזרה היא הביאה איתה אוכל חם
לעופרה ובקבוקי משקה. שיר העיפה מבט בעיניה של עופרה והבינה
שאין שום שינוי. עופרה הודתה לשיר בחיוך על האוכל והן ישבו יחד
לצד עומרי. בשלב מסוים הביטה עופרה בשיר ואמרה: "את יודעת, את
כמו בת בשבילי. אני מרגישה שאני מכירה אותך טוב כי עומרי מדבר
עלייך כל הזמן. זה נחמד לדעת שיש מישהי שאוהבת כל-כך את עומרי.
ביומיים האחרונים בקושי היית בבית שלך". שיר הביטה בה בעצב:
"אני לא יכולה להיות בבית ולדעת שהוא שוכב כאן. אני רוצה להיות
כאן אם..." שיר מיהרה לתקן את עצמה: "כשהוא יתעורר". עופרה
חיבקה אותה ויחד הן שוב התכוננו לשינה בכיסאות. שיר התקשתה
להירדם בלילה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב שארבעים ושמונה השעות
כבר חלפו ועומרי עדיין חסר הכרה. היא הביטה בו שוב ושוב מצפה
לראות את עיניו נפקחות, אך הן נשארו עצומות. מדי פעם היא הביטה
לכיוון של עופרה וראתה שגם היא אינה ישנה. בשעת בוקר מוקדמת
התייאשו שתיהן מניסיון השינה האומלל ושיר הכינה לשתיהן קפה. זו
אחר זו הן נשקו לעומרי על לחיו ולחשו לו: "בוקר טוב", אך הוא
המשיך לשכב ללא תגובה. אסף ואביו הגיעו מוקדם והביאו איתם
ארוחת בוקר לשיר ועופרה. הן בדיוק סיימו לאכול כשהאחות נכנסה
לחדר והודיעה להם שהרופא מחכה להם במשרדו. כשהם נכנסו למשרד,
הרופא הזמין אותם לשבת ואז הציג בפניהם את האישה שעמדה לידו:
"זו הגברת רונה שרון. היא הפסיכולוגית של בית החולים". לכל
הנוכחים עברה אותה מחשבה בראש - פסיכולוגית זה לא סימן טוב.
הרופא המשיך לדבר: "קיוויתי שעומרי יתעורר עד עכשיו, אבל זה לא
קרה. כפי שאמרתי לכם בהתחלה הסיכויים שהוא יתעורר כעת הם
קלושים. מצער אותי מאוד לומר זאת, אבל סביר שהוא יישאר צמח
למשך כל ימי חייו. אני רוצה שכולכם תשתדלו להתרגל לרעיון שיתכן
שזה מה שיקרה ולכן הזמנתי לכאן את הגברת שרון". הארבעה הביטו
בו נדהמים. זהו? נגמר? הם צריכים פשוט לשכוח מהאפשרות שעומרי
יתעורר?. לפני שהפסיכולוגית התחילה לדבר, כבר קם אסף בכעס ויצא
מהחדר. שיר הביטה בו ויצאה אחריו. היא מצאה אותו ליד מיטתו של
עומרי. הוא צעק עליו: "עומרי, תתעורר, שמעת? הם חושבים שאתה
צמח אבל אני יודע שאתה לא צמח, אתה אחי הקטן. אני צריך אותך,
אני אוהב אותך, עומרי". אסף החל לבכות והביט בשיר: "את יודעת
כמה זמן לא אמרתי לו שאני אוהב אותו?". שיר חיבקה את אסף ולחשה
לו: "הוא יודע שאתה אוהב אותו. וגם הוא אוהב אותך. מאוד" אסף
מחה את דמעותיו ואמר: "אני לא מוותר. לא אכפת לי מה הרופא אמר.
הוא יתעורר, אני יודע שהוא יתעורר". שיר שתקה והביטה בעומרי.
השריטות והפצעים שעל ידיו החלו להחלים אך עיניו נשארו עצומות
כשהיו ביומיים האחרונים. כשחזרו עופרה וחיים מהפגישה עם הרופא
והפסיכולוגי, הם סיפרו לאסף ושיר שהרופא רוצה להעביר את עומרי
לבית חולים אחר שבו מטפלים באנשים הנמצאים בתרדמת, אם לא יחול
שינוי עד סוף השבוע. אסף הגיב מייד: "אז יש סיכוי, נכון? אחרת
היו מעבירים אותו מיד". אביו הניד את ראשו לשלילה: "זה רק אחד
מחוקי בית החולים. חייבים לעבור חמישה ימים מלאים בשביל להעביר
אותו. הם רוצים להיות בטוחים". -"אז עדיין יש סיכוי?" שאל אסף.
-"תמיד יש סיכוי" ענתה אמו. הם ישבו ליד עומרי. בראשה של שיר
התרוצצו כל הזמן זיכרונות מעומרי ומכל הדברים שהם הספיקו לעשות
בשנה שחלפה. היא נזכרה בכל הדברים שתכננו לעשות בשבוע הבא,
בחודש הבא ואפילו בשנה הבאה. היא הביטה בעומרי והתפללה בליבה
לאלוהים שיפקח כבר את עיניו. עופרה הביטה בשלווה ובחיוך
בעומרי, היא נראתה כהוזה. אסף הביט בה ושאל: "אמא, את בסדר?".
עופרה לא הביטה באסף: "הוא כל-כך יפה, התינוק שלי. עכשיו הוא
ישן אבל עוד מעט הוא יתעורר. עוד מעט, עוד מעט...". שלושתם
הביטו בה בדאגה ושיר אמרה: "היא לא ישנה בלילה". חיים אמר:
"מוטב שאני אקח אותה לישון קצת בבית. בואי, עופרה, בואי". הוא
הקים את עופרה המחייכת והוציא אותה מהחדר. שיר אמרה לאסף: "היא
תהיה בסדר. היא פשוט עייפה". אסף הביט בה ושתק. הוא העיף מבט
בעומרי והמשיך לקרוא. שיר החזירה את מבטה לספר שהחזיקה בידה
אבל מחשבותיה נדדו הרחק משם. היא חשבה על עופרה ועל עומרי ועל
העתיד שהיה מוטל בספק כרגע. כשהיא התעוררה מהרהוריה היא העיפה
מבט מלא תקווה בעומרי ואז חזרה באכזבה לקרוא את הספר. בשעות
הצהריים הגיעו הוריה של שיר לבקר את עומרי ואת בתם. הם נשארו
כשעתיים לארח חברה לשיר ואסף, וניסו להסיח את דעתם מהאפשרות
שעומרי לא יתעורר. מעט לאחר שהם עזבו, חזרו הוריו של עומרי.
ניכר היה על עופרה שהיא ישנה טוב. חיים לחש לאסף: "שמתי לה
גלולת שינה בתה". עופרה הרגישה טוב יותר והייתה מוכנה נפשית
ופיזית לעוד לילה לצד עומרי. חיים רצה להחליף אותה אך היא
סירבה לעזוב את עומרי. לקראת ערב, עזבה שיר את השלושה לבד עם
עומרי ונסעה להתקלח ולהתרענן בביתה. בחדר המוכר והאהוב שלה ,
ללא נוכחות אף אדם, היא יכלה להתפרק ולבכות. היא בכתה במשך שעה
ארוכה ואז שטפה את פניה וחזרה לבית החולים. היא ידעה שאין
שינוי במצבו של עומרי לפי המבט על פניהם של השלושה כשהיא נכנסה
לחדר. אסף ואביו, שלא רצו להשאיר את עופרה לבד, נפרדו משתיהן
לאחר בואה של שיר וחזרו לבלות את הלילה בביתם. שוב נשארו שיר
ועופרה לבדן עם עומרי. שיר החלה לשנוא את השיגרה הנוראה שנכפתה
עליה. היא התיישבה לצד עומרי והחזיקה בידו. היא סקרה בעיניה את
פניו, מחפשת סימן לשינוי כלשהו, אך לא מצאה דבר. הן ישבו כך
דקות ארוכות עד שעופרה החליטה לקחת גלולת שינה כדי לישון טוב.
היא התארגנה בכיסא עם השמיכה ושיר נשארה נטועה במקומה לצד
עומרי ולא נעה. עד מהירה החלה הגלולה להשפיע על עופרה והיא
נרדמה. שיר הביטה בה ואז חזרה להביט בעומרי. לבסוף גברה על שיר
העייפות והיא נרדמה כשידה בידו של עומרי וראשה מונח בחיקו.
באמצע הלילה התעוררה שיר למגע יד המלטפת את שיערה. שיר הרימה
את ראשה במהירות וראתה את עומרי מביט בה בחיוך. שיר הופתעה,
היא הביטה בו ללא יכולת לדבר או לזוז. עומרי הביט בה ואמר:
"היי". שיר חייכה מבעד לדמעות וענתה לו: "היי". היא החלה לצחוק
ולבכות בבת-אחת, ראשה הסתחרר מהקלה והיא יכלה לחייך מכל הלב
בפעם הראשונה מזה שלושה ימים. מי היה מאמין שמילה קטנה ופשוטה
כל-כך כמו "היי" יכולה לגרום כל-כך הרבה אושר.