קר לי נורא. אני רועדת.
איזה מניאק איך הוא יכל לעזוב אותי ככה באמצע הרחוב,בגשם,זרק
לי כמה שקלים שלא היו
מספיקים אפילו כדי לקנות פחית קולה.

הכל היה פשוט מושלם!
הוא אמר שהוא רוצה לקחת אותי למקום מיוחד.
הכרתי את הדרך כי לרוב הייתי נוסעת באוטובוס בדרך הזאת.
הכיוון לים.
הייתי נרגשת כי הים זהו אחד המקומות האהובים עליי...
המכונית עצרה מעל הסלעים, מעלינו השמיים, מתחתינו הים ושומדבר
לא מפריע לנו.
הוא כרך את זרעו סביב כתפיי.
חייכתי. זהו רגע מיוחד ורומנטי...
הוא חייך אליי ורכן כדי לנשק אותי, אבל שניה לפני ששפתיו נגעו
בשפתי הוא לחץ את ראשי
לכיוון מטה.
ידעתי מה הוא רוצה, אבל לא הייתי מוכנה לכך.
הרמתי את ראשי אבל הוא שוב לחץ אותו מטה.
העפתי את ידו מעלי והתיישבתי בעצבים.
הוא התניע את המכונית ונסע קצת עד לאמצע רחוב ריק וחשוך.
דחף את רגלי בחוזקה וציווה עלי "צאי מהמכונית".
בחוץ הגשם,שלפני כן היה רק טיפות מעטות הפך לגשם זלעפות.
הבטתי בפניו וידעתי שאין לי שום טעם להתנגד. הוא היה רציני.
יצאתי מהמכונית לגשם הקר שנפל בחוזקה.
הוא נסע...
וחזר ברוורס.
אולי הוא התחרט?
לא. הוא עצר ליידי ואמר "קחי הנה תחזרי עם זה הביתה" וזרק לי
מטבע של חמישה שקלים.
אין אוטובוסים בשעה כזאת,  וזה לא יספיק לי למונית, שלא לדבר
על זה שאין לי מושג איפה אני נמצאת.
סתם רחוב עם הרבה בתים,בלי טלפון ציבורי, בלי מנורות, בלי
כלום.
עכשיו זה רק החושך, הגשם ואני.

לבושה בחצאית קצרה, חולצה ארוכה אך לא עבה ומעיל שמגיע עד
למותני, אני הולכת לבדי,רטובה,
בלי אף אחד שיעזור לי.
פילסתי את דרכי בין סבך הרחובות והגעתי לרחוב ראשי.
למזלי,אני יודעת מכאן את הדרך הביתה. לרעתי ייקח לי לפחות
שעתיים להגיע.

איפה הטמבל הזה עכשיו? בטח הוא הלך לאיזה בר וממלא לאיזה
חשפנית את החזייה בשטרות.
די. לא איכפת לי ממנו! הוא זרק אותי ככה רק כי לא עשיתי מה
שהוא רצה!
חשבתי שהוא באמת אהב אותי. הוא אמר לי זאת אינספור פעמים.

אני הולכת לי בין הרחובות, עוברת מבניין לבניין כדי לתפוס מחסה
מהגשם שמתערבב יחד עם דמעותי שזולגות ללא הרף.
הנה, הגעתי הביתה. עליתי לדירתי ספוגה במים ועיניים אדומות
מבכי.
פושטת את בגדי ונכנסת למקלחת חמה.
יוצאת. לא רוצה להתלבש. אין לי כוח לזה.
נכנסת למיטה ומתכסה טוב טוב ולוחשת לעצמי "מחר יהיה יותר
טוב".
מזילה דמעה או שתיים ונרדמת...