זה היה ערב סתיו טיפוסי, של סוכות. הוא ישב על הספסל ברחוב,
מביט בעוברים והשבים ומדליק את הסיגריה הרביעית שלו היום ומלמל
בקול משתעל מסיגריות: "חג שמח לי". העיניים האפורות שלו הסתכלו
לשמיים, מחפשות אולי משהו, ציפורים או עננים. אבל השמיים היו
ריקות, היה בהן רק צבע של כחול עמוק ולא יותר מזאת, הוא השפיל
את מבטו.
"יש לך אש?", הוא הרים את ראשו וראה בחורה צעירה עם סיגריה
ביד. הוא הדליק לה אש והיא הדליקה לו את החושים.
"מה אתה עושה בערב חג זה?", היא שאלה והוציאה עשן לאוויר
הפתוח.
"סתם מביט לי לשמיים", הוא ענה.
"השמיים ריקים היום, הא?".
"כן...", והוא הסתכל לעיניים שלה והחליט לעצמו שהוא מאוהב.
זהו, נמאס לו כל היום להיות בחברת סיגריות ואלכוהול מלוכלך,
הוא רוצה אישה בקרבתו.
היא התיישבה לידו, הוציאה את הסיגריה מהפה ושאלה: "אוהב מוזיקה
קלאסית?"
העיניים שלו נצצו. בחורה צעירה ששומעת מוזיקה קלאסית. ענה לה
בקול מתרגש: "בוודאי, יש לי אוסף תקליטים ענק של הגדולים מכל".
איש בן 32, רווק, מחפש אהבה. הוא רק רוצה לאהוב.
לאחר שתיקה קצרה, הוא אמר בקול מאוד ברור: "אני רוצה לנשק את
כל ידך, ולהרגיש את חום ליבך".
וכמו אישה צעירה מהמאות הקודמות, אווה הושיטה לו את ידה. הוא
הביט בעיניה הגדולות וראה בהן חום ואהבה. נישק את ידה נשיקה עם
הרבה רגש והתקרב לליבה ושמע את דפיקותיו. בום, בום, בום-בום.
כמו טראנס של אהבה. הוא שאל לשמה.
"אוולין, אך כולם קוראים לי אווה".
"אז אני אקרא לך אוולין", אמר בחיוך.
הם יצאו לסיבוב בשכונה, טיילו באוויר הפתוח וזמזמו יצירות של
באך ודיברו על כמה העולם יפה.
יכלו להרגיש את האהבה באוויר. ראו להקת ציפורים נודדת.
"זה הבית שלי", אמר לה בהגיעם לבית גדול ולבן, נכנסו פנימה, אל
חדרו של דני.
היא התקרבה אליו ונישקה אותו נשיקה לוהטת והם נשכבו על המיטה
שלו, ופעילות מסוימת התרחשה באותו לילה סתיו טיפוסי, של סוכות.
אנשים מסוימים קוראים לאותה התרחשות סקס, אך הוא העדיף לכנות
זאת כ"לעשות אהבה". הם עשו אהבה. למחרת בבוקר, היא התעוררה
והוא עדיין היה ישן. היא לא קמה עדיין והמשיכה לשכב לידו כמה
דקות וצפתה בו ישן. נושף ונושם. ליטפה את שיער ראשו, קמה
והתלבשה.
הראש שלה היה קצת מסובב, אולי מסיגריות ואולי מאהבה. היא חיפשה
את דלת הכניסה ולאחר כמה דקות היא מצאה את אותה דלת, ויצאה.
בום, בום, בום-בום, הלב שלו דפק והוא התעורר. הוא הבין שהיא
כבר לא לידו. שם עליו חלוק במהרה ורץ אל הדלת מהר-מהר, פתח
אותה, אך היא לא שם. הוא רץ למטה במדרגות, יצא החוצה והרגיש את
האוויר הקר מלטף אותו, רוח קרה. הרגיש שהיא לא לידו, הלחיים
שלו נעשו קצת כחולות, מהקור. החום של אוולין עזב אותו.
חודש עבר ואיתו כל השעות הבודדות.
הלב שלו עדיין דופק: בום, בום, בום-בום. אך היא עדיין לא
איתו.
כל הזמן הזה הוא חושב עליה, שם את הסימפוניה הכי עצובה שיש לו
בתקליט, וממשיך לחשוב עליה. הוא גם חזר לספסל ההוא, אולי
בתקווה שהיא תחזור. והוא ישב שם ארבע שעות ארוכות, אולי ה-4
שעות הכי ארוכות בחייו האומללים. אך אוולין לא הגיעה. איפה
היא? הוא תוהה. הוא יודע שהיא אהבת חייו, אבל למה זה צריך
להיות כל כך עצוב ואכזרי? הוא מסתובב ברחובות החשוכים, מסתכל
לשמיים והם ריקים. הוא כבר לא ראה ציפורים נודדות, רק כחול
עמוק מצער. אותו כחול מצער שהוא ראה , לפני שהיא נכנסה לחייו.
הוא חזר הביתה, הדליק שוב איזשהי סימפוניה של מחבר גרמני לא כל
כך ידוע, אחת שהיא מאוד עצובה. הוא נשכב על מיטתו, וחשב לעצמו
"אוולין, איפה את?" ואותו טראנס של אהבה חזר: בום, בום,
בום-בום.
אותו טראנס המשיך לחזור על עצמו. מחזוריות של טראנס של אהבה.
בום, בום, בום-בום-בום-בום-בום-בום!!! בוםםם, ממשיך לחשוב עליה
"אוולין, אני אוהב אותך" ואותו בום אחרון, נפסק.
אותו טראנס של אהבה נפסק, וככה הוא נשאר במיטתו עם הסימפוניה
העצובה ברקע מנגנת חזק, שאף אחד לא שמע.