אהבתי את הסימטאות. אני עדיין אוהב. סמטאות שאפשר לרוץ ולהיעלם
בפינה ושניה אחר-כך להופיע פתאום. סמטאות שאפשר לנסוע בהן
באופניים במהירות, אם יש לך כאלה. מעבר צר, חמקני. יפה.
את הלכלוך דווקא לא אהבתי, אבל חיים עם זה. בטח, עם הכל חיים.
ריח של דגים חצי מקולקלים כל בוקר, צחנת אשפה חדשה שנזרקה
לרחוב זה עתה, וצחנה ישנה מלפני שבוע. הקרקע המרוצפת אבנים
השחירה כמעט לגמרי, או היתה בדרך לזה. אבל בכל זאת הסתובבתי
יחף, והרגליים שלי נהיו שחורות אחר-כך.
בגלל זה הייתי הולך לים, מריח אותו. הייתי משתדל לא לפספס שום
שקיעה. שקיעות יפות, כן. יפהפיות. לא ראיתי שקיעה כבר שבועות.
חודשים. לא הרחתי את הים. רק דגים. זבל. קיא...דווקא להקיא לא
היה לי אכפת כל כך. חשבתי שזה היה שווה את זה. היה רק את
העניין הזה שלא היה לי כוח לנקות אחר-כך. אבל גם זה לא ממש
הזיז לי, הייתי בעננים. או, ליתר דיוק, בקרשים.
על דבר אחד אני מודה לאלוהים, שמעולם לא האמנתי בו עד שמצאתי
את עצמי מול האף שלו, שנתן לי את הזכות לאהוב. כמובן שגם את זה
דפקתי, כמו שדפקתי לעצמי את כל החיים. כן, דפקתי לעצמי, אני
לבדי, אך אחד אחר לא דפק אותי.
היא הייתה מסתובבת אתנו הרבה. הייתי מסתכל בה, מנסה לקלוט את
עיניה מבעד לכל עשן הסיגריות שתמיד אפף את החדר שלנו. למה היא
הסתובבה אתנו, אני לא יודע. אהבה אותי אולי, כן. היא לא אמרה
את זה, ואני כבר נגמרתי לגמרי. אולי בגלל זה, כן. היה לה יותר
שכל מלכל אחד מאתנו. היא יצאה מזה. היא לקחה את עצמה בידיים
ויצאה מזה.
פעם נישקה אותי......אני זוכר. אבל הייתה מסוממת, מה זה משנה.
הייתי מביא חומר מ"חבר" שלי, שהיו לו כל מיני קשרים מזופתים.
המון, המון הוא היה מביא. קראק, חשיש, הירואין. אפילו אופיום
לפעמים, וגם סיגריות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. או, זאת היתה מכה. עישנתי
חשיש... ריח טוב. ויום אחרי זה באתי, ובנחישות דרשתי, בפה
המזורגג שלי, הירואין. מאז נעשיתי מלך. מומחה אמיתי. היו לי
סיטים של גומיות. אדומות, כחולות, שחורות. עבות כאלה, יפות.
הייתי מדבר עם המזרקים שלי. אם יתנו לי פה להתגלגל, אני חושב
שתהיה לי בעיה עם מזרקים.
אבל אני אהבתי את המזרקים שלי. ושנאתי אותם.
בהתחלה הייתי מתרכז ואהבתי להרגיש את הסם זורם בעורקי, אבל תוך
שניות כבר הייתי בצד אחר לגמרי. בשלב מסוים, הרגשתי כאילו אני
עשוי מהירואין ועשן. האבקה המושיעה עלתה הון, הייתי רב עם רני
ה"ספק". פעם זרקתי עליו את הטלויזיה שלו. אכן, זה משעשע. רתחתי
מזעם.
אבל הוא, היה בחור לעניין, אם אפשר לומר עליו כך. לא ויתר.
לפעמים היא היתה מביאה לי כסף. הייתי לוקח אותו ושניה אחרי זה
לא זכרתי מאיפה הוא הגיע. ג'ינג'ית היא היתה, קראו לה אנה.
הייתי נותן לו את הכל, עד האגורה האחרונה, והייתי מקבל הרבה.
הייתי מחסל מהר. מהר מאוד. וכשלא היה כסף והייתי מוכרח, הייתי
גונב מדי פעם. אנוכיות, ילדותיות, השליה עצמית, הרס עצמי,
ובעצם, איבוד לדעת.
היו מקרים שתפסתי את עצמי בידיים- אבל זה לא החזיק יותר
משבוע.
הידרדרתי והידרדרתי, והגעתי לגיהנום. עכשיו קל לי, יופי טופי,
אני מתבונן על עצמי כאילו מהצד, תבינו. אבל אז הרגשתי....האמת
היא שלא הרגשתי יותר מדי. הכאב, המודע וכל טיפה של שכל נדחקו
לאיזו קרן זווית מזוהמת בראשי, והייתי חי על אבקה. כמובן שהכאב
חזר והופיע, אבל הייתי גמור מכדי לתת עליו את דעתי- משמע,
לעשות משהו. ובסוף, מאוחר יותר, התחילו גם הזיות. הייתי רואה
את החבר'ה שבהתחלה עישנו אתי יחד, הסתובבו אתי על חוף הים.
הייתי רואה את סבתא שלי הזקנה, שמתה כשהייתי בן אחת- עשרה.
הייתי רואה את הדירה של ההורים שלי. הייתי רואה אותה. את
אנה. שערה האדמוני מתנופף מאחוריה, והיא חומקת ממני שוב ושוב.
לפעמים גם לא היתה בורחת, אלא נכנסת בעד הדלת, כמו אנשים
רגילים, ולא כאלה שמופיעים פתאום מולך, יצירי מוחך. היתה נכנסת
ויושבת רחוק, כדי שלא אכה אותה, ומסתכלת בי. היא היתה תמיד
מטושטשת, ורק אודם שערה הבליט אותה באמת והחדיר אותה איכשהוא
לתת המודע שלי.
לפעמים היו עולים לנגד עיני גם חברים. ידידים שהיו לי כשהייתי
ילד, והיו נותנים לי לפעמים לרכב על האופניים שלהם בין
הסמטאות. אנשים טובים. ניסיתי לדבר עם יצירי מוחי, להציע להם
לשבת ו"להנות" אתי, אבל הם לא נשארו. לא היה לי איש. מי צריך
חברים?! הייתי צורח אל האוויר המצחין, מי צריך חברים כשיש לי
כדורי אקסטזי? אתם גם אפשר לדבר, והם הרבה יותר סבלניים. הם
ממש חמודים, האמת. הייתי משחק אתם חמש אבנים. אחר-כך בולע
אותם. נתתי להם שמות. אותם נהגתי להאשים כשלא היו לי סמים
והייתי מיואש, בקריז נוראי. הייתי מאשים אותם דרך הוורידים,
מנסה להגיע אליהם ולחנוק אותם. איך הם דפקו אותי. אבל....הנוזל
האדום הזה כיסה את הכל והסתיר אותם לגמרי. הוא אפילו לא היה
אדום כמו תמיד. מה אתה משנה גוונים? צרחתי אליו. זה מכוער ככה.
אבל בסוף לא ממש נשאר לי את מי להאשים, ונתקעתי רק עם עצמי. רק
אני........אה, ואלוהים.