ישבתי בחדר שלי וניסיתי להתרכז בספר הלימוד הגדול שניצב מולי
על השולחן, אבל המחשבות שלי כל הזמן נדדו אליו. בעוד הדמעות
מציפות את עיני, האותיות שבספר הלכו ונהיו יותר ויותר
מטושטשות. הושטתי את ידי כדי לקחת טישו מאריזה שהייתה על
השולחן. מה את בוכה שם? שמעתי את הקול המוכר. הסתובבתי
וראיתי אותה יושבת על המיטה שלי. "את יודעת..." עניתי בשקט.
עוד פעם? היא אמרה והתרווחה בנוחות על המיטה שלי. תגידי, לא
נמאס לך כבר לבכות עליו? איך את רוצה למצוא מישהו חדש אם את לא
מתגברת עליו קודם?
"זה לא עד כדי כך קל.... אני מתגעגעת אליו." עניתי. ואני
מתגעגעת אלייך. אני חושבת שהגיע הזמן שתפסיקי להתאבסס עליו,
ותתחילי לשכוח. היא אמרה בקול תקיף. "את חושבת שאני לא מנסה?
אבל אני כל הזמן נזכרת בכמה שהיה לנו טוב ביחד... איפה אני
אמצא עוד מישהו כמוהו?" התייפחתי לתוך טישו נוסף. כמה שהיה
לכם טוב, אה? אני רואה שאת בקטע של זכרון סלקטיבי עכשיו. היא
אמרה בטון הסרקאסטי הרגיל שלה. טוב אז תרשי לי להזכיר לך שכמה
שהיה לכם 'טוב ביחד', היו גם מספיק פעמים שלא היה לך עד כדי כך
טוב איתו, ואפילו היו פעמים ששאלת את עצמך למה את בכלל חברה
שלו. אתם פשוט לא מתאימים אחד לשני, אתם יותר מדי שונים. היא
אמרה בדרך שהזכירה לי את המילים המדוייקות שהוא השתמש בהם
בשיחה האחרונה שלנו. "אני יודעת. אבל זה עדיין ממש קשה, וכל
פעם שאני נזכרת בו ובזה שהכל נגמר... אני... אני מרגישה שאני
עומדת ל..." הפסקתי בניסיון לעצור את פרץ הדמעות החדש. אוי
נו, באמת... היא אמרה וגילגלה את עיניה לעומתי. איך היא יכולה
להיות כל כך קרה ואדישה? ממש כמוהו... תסתכלי על עצמך. את כל
כך עלובה שזה מדהים! היא הושיטה לי מראה קטנה שהייתה מונחת על
השידה. תסתכלי. הבטתי בדמות החיוורת בעלת העיניים האדומות
והנפוחות שהשתקפה לנגד עיני במראה. את רואה מה עשית לעצמך? את
הפכת ליצור בכייני מעצבן שכל דבר קטן מזכיר לך אותו. אני לא
אוהבת אותך ככה... היא הסתכלה עליי ועיקמה את פרצופה. וזאת
גם לא הפעם הראשונה שזה קורה. את לא יכולה לתת לעצמך לשקוע
בדיכאון הזה כל פעם מחדש. בנים פשוט לא שווים את זה. תקשיבי
לי, את צריכה לקחת את עצמך בידיים ולנסות ולשכוח ממנו. אני
יודעת שהיה לכם טוב ביחד, אבל זהו. זה נגמר. וטוב שזה נגמר, כי
אתם לא עד כדי כך מתאימים. אני בטוחה שאם הוא לא היה זורק
אותך, אז בטח את היית זורקת אותו בקרוב. אז את סתם פגועה עכשיו
כי... "לא נכון!" קטעתי אותה בכעס. "דווקא התחיל להיות לי ממש
טוב איתו. אם זה היה תלוי בי אז..." אבל זה לא! היא התפרצה.
היא קמה והתחילה לעשות סיבובים בחדר. זה הקטע שזה לא תלוי רק
בך. זה תלוי גם בו, והוא החליט שזה נגמר. עכשיו מה שאת צריכה
לעשות, זה להפסיק לחשוב על זה ולנתח את זה, ופשוט להמשיך הלאה!
למצוא חבר חדש, לצאת, להנות, להכיר אנשים, אפילו ללמוד... היא
אמרה והסתכלה על הספר שכבר התחיל לעלות אבק על השולחן שלי. "מי
יודע מתי אני אמצא חבר חדש..." התלוננתי. תלוי בך. היא אמרה
וחזרה לשבת על המיטה. אם תמשיכי לשבת ולבכות על הספרי לימוד
שלך, אז אף פעם. אבל אם תסכימי להכיר בעובדה שאת יכולה להשיג
בנים שהם פי אלף יותר טובים מהחרא הקטן הזה, אולי אפילו מחר.
"מחר... כן בטח... את יודעת זה קל לך להגיד, את לא זאת ש..."
דפיקה בדלת קטעה את המונולוג הדרמטי שעמדתי לפצוח בו. "אפרת?"
שמעתי את קולה של אמא מהצד השני של הדלת. "אני צריכה את
הטלפון, אז אם את יכולה לסיים את השיחה שלך." היא ביקשה. "אני
לא בטלפון" אמרתי. "אה מוזר כי... טוב אז... את רוצה לאכול
משהו? את בסדר שם?" היא שאלה. "אני בסדר. אני לא רעבה." עניתי
וחיכיתי עד ששמעתי את צעדיה מתרחקים. את רואה עכשיו בטח אמא
שלך חושבת שאת פסיכית. היא אמרה לי בצחוק. חייכתי בפעם
הראשונה מאז תחילת השיחה. "אז אולי היא צודקת."