חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר.
מתוך הרגל יום יומי פשטתי בגדים, מספק לחשיכה מעט אור בדמות
גוף המסרב להיכבות. בדיוק כשתכננתי להפוך את המיטה שלי לתחנת
המעבר בין היום למחר כמו בכל יום, הרגשתי שהעולם סביבי מתחיל
לקרוס - בניינים שלמים מתמוטטים מהיסוד משאירים מאחריהם להבות
של אבק וכלום, הכבישים התחילו לטבוע בתוך אוקיינוסים שלמים של
זפת, וגנים ציבוריים עם נדנדות וקרוסלות שהיו עד ממש עכשיו
מקום מסתור מאותו אופל שכיסה אותם עכשיו התפוררו ונהפכו
למכונות מלחמה מרושעות, האוויר התמלא בלכלוך והקשה מאוד על
הנשימה, מסך כבד של הזיות כיסה את השמיים ותפרחות קוצים
מסולסלות כגדר תיל החלו לצמוח, ממלאים כל חלל ריק. ההליכה
נעשתה קשה והרגשתי כי כל צעד קדימה מושך אותי למטה.
במרחק בלתי אפשרי ממני זהר באור של תום גרגר של חול, מתעופף לו
ברוח, מתרחק ממני.
אני לא יודע מתי ומי גילה לי שגרגר החול הזה שומר בתוכו את
התשובה "כן" לכל הרצונות שלי, אבל אני אשיג אותו הלילה, גם
בתוך כל הגיהנום הזה.
כי אני רוצה אותו כל כך.