-"נשיקה זה יותר טוב מסקס", הפטיר לעברי, לועס מסטיק בזוקה
בלחיצות נחושות של הלסת שלו, שזיפים קצרים וצפופים מעטרים
אותה.
-"ואני בעד שלום עולמי ונגד הדיכוי של נשות אפגניסטן".
תמיד הייתה לי נטיה להיות צינית משהו בזמנים בהם כל מה שבעצם
בא היה לי לעשות הוא להתנפל עליו ולספר לו כמה אני אוהבת אותו.
מעין מגננה שפיתחתי לעצמי, אם תרצו. הוא המשיך ללעוס את המסטיק
שלו, יושב מולי ברגלים פשוקות ובוהה בנקודה בלתי מפוענחת
בתקרה. ברקע טורי איימוס שרה על כמה שמילים הן חסרות חשיבות,
מדברים על לירוק לבאר שאתה שותה ממנה.
-"יותר טוב מסקס,הא?" אני מגחכת.
הכלבים שלי נובחים בקולי קולות לפני שהוא מספיק לענות לי ואני
קמה לפתוח את השער. מולי ניצב שי, שהיה כותב לי את השירים עם
המילים הכי יפות בעולם בימים, וחולק עימי אנחות חסרות פירוש
מילולי מובהק אם כי מלאות תוכן בלילות. עכשיו תחלופת ההברות
ביננו מסתכמת ב"מה נשמע", מקסימום באיזה "ראית את רוני, נהייתה
בטטה" אכזרי. הבטתי עליו בהלם מה, זה כבר כמה חודשים שלא
נפגשנו פנים אל פנים, ורק שיחות טלפון אגביות אחת לאיזה זמן
מוגבל החליפו את מה שהיה פעם הקונטקסט של חיינו. "הממ...
תיכנס", חייכתי אליו חיוך מבולבל, תוך שהוא מחליק נשיקה דודתית
על לחיי. אנחנו נכנסים, ומוצאים את אורי לוגם נס במטבח.
-"שי, זה אורי". משהו מנע ממני להמשיך ולהגיד את מה שאמר אורי
בשניה שלאחר מכן, "החבר של עדי". גוש רוק נתקע לי בגרון.
חייכתי חיוך מאולץ.
-"אורי, זה שי." ברור שהוא יודע מי זה שי, "זאוס" הוא היה קורא
לו, המיתולוגי שלי.
"נעים מאוד" קצר, לחיצת ידיים והנה שלושתנו ישובים מסביב
לשולחן ושותקים. -"אני מצטער אם באתי בזמן לא מתאים", שי אומר
בנסיון לשבור את השתיקה. -"זה בסדר", הפטרתי אוטומטית. שוב
שתיקה, ארוכה יותר ומעיקה יותר. אני קמה למטבח וחוזרת עם צלחת
עמוסת במבה, מחייכת כשאני נזכרת בשי צוחק על מניירות האירוח
שלי, שנתקעו איפה שהוא בכיתה ד'. אורי מעביר בי מבט נוקב
וממלמל משהו על זה שהוא שוב מאחר לארוחת ערב, ואיך אמא שלו
כועסת שכבר לא רואים אותו, בין הצבא למפגשים איתי. אני מלווה
אותו לשער, ומנשקת אותו. שפתיו נענות לי, אבל משהו בתנועות
הגוף שלו אומר לי שהוא מתנכר אליי. "אורי, אין לי מושג מה הוא
עושה פה, בטח עבר בעיר, רצה לראות מה קורה איתי. הכל בסדר".
הוא הביט בי באישור במבטו הבוטח, נגע קלות בידי והלך. ללא
מילים.
"עדי", שי הפתיע אותי כשחזרתי לדירה, עומד קרוב מדי לדלת
הכניסה. "רק באתי להגיד... שטעיתי." עיניי נפערו. -"טעית? על
מה אתה מדבר?" -"אני יודע, זה נשמע ממש אנוכי, יש לך חבר
והכל... אבל, פשוט... רציתי להגיד לך שאם תרצי אותי בחזרה, אז,
אני כאן."
חשבתי על אורי, כמה שהוא חמוד כשהוא שולח לי הודעות מצחיקות
בפלאפון, או יושב איתי בחדר ומדסקס. נזכרתי בדובי החום בו זכה
בשבילי בלונה פארק. הסתכלתי על שי, וכמו חזרתי לימי השבת
הקסומים במרתף ביתו, שרים ושוכבים ומנגנים. חשבתי לעצמי שהנה
אני הולכת לעשות עוד טעות ענקית כזו, שאני אבכה עליה ימים
ולילות. נישקתי את שי. נזכרתי במגע שלו, ברוך, במילים היפות.
כשקמתי בבוקר, ראשי על חזהו וידיו כרוכות לצווארי, ממש כמו אז,
עלו בראשי פניו של אורי. "נשיקה זה יותר טוב מסקס", חייך ואמר
כשהוא יושב על מיטתי.
-"אורי, אנחנו חייבים לדבר, נישקתי את שי".