הגשם המשיך לרדת בעוצמה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ובתחנת
האוטובוס החשוכה ישבו בחור ובחורה צמודים זה לזה. הרוח הקרה
הכתה בהם ללא רחמים. לראשונה מזה 18 שנות חייהם הם נקלעו למצב
כה מסובך שהם לא ידעו כיצד להיחלץ ממנו. לצדם היו מונחים שני
תרמילים קטנים ורטובים. הזוג ישב והביט בגשם בחוסר אונים. רעם
הרעיד את התחנה וצמרמורת חלפה בגופה של מעיין. גיא הביט בה
ואמר: "אנחנו לא יכולים להמשיך לשבת כאן כל הלילה. אנחנו
חייבים ללכת למקום אחר". מעיין הציצה בשעון היד שלה: "אני
חושבת שאחי לא ישן עדיין. אפשר ללכת אליו". הם חיכו שהגשם
ייחלש ואז יצאו לדרכם. כשהגיעו למחצית הדרך הגשם שב והתחזק,
וכאשר הגיעו לבסוף לביתו של אופיר שניהם היו רטובים לגמרי. הם
נכנסו לחדר המדרגות החשוך כאשר מעיין נעצרה לפתע: "אני מפחדת".
עיניו של גיא הבהירו לה שהוא מרגיש בדיוק כמוה למרות שאמר:
"אין לנו ברירה אחרת". הוא לקח את ידה בידו והם המשיכו לעלות
במעלה המדרגות. מעיין נעצרה מול דלת הדירה ודפקה עליה בעדינות.
גיא נשען על הקיר ליד המדרגות. הדלת שנפתחה בפתאומיות שפכה אור
על מעיין הרטובה וגרמה לה להראות חלשה ומסכנה יותר ממה שהייתה
באמת. אופיר עמד בפתח בפיג'מה והביט במעיין בתדהמה. לבסוף שאל:
"מה קרה?". מעיין הביטה באחיה הגדול ממנה באחת עשרה שנה ושאלה:
"אנחנו יכולים להיכנס?". אופיר פתח את הדלת לרווחה ואפשר
לשניהם להיכנס אל תוך הדירה החמה. אופיר הבחין שמעיין לא מוכנה
לדבר עדיין ולכן נתן להם חולצות יבשות ושמיכות, והכין להם
שתייה חמה. לאחר מכן ישבו מעיין וגיא על הספה בסלון לבושים
בגדים יבשים ועטופים בשמיכה. מולם ישב אופיר וחיכה. כמה דקות
לאחר מכן התנשפה מעיין באיטיות, לקחה נשימה ארוכה והחלה לדבר:
"אני אשתדל לתת לך את הגרסה המקוצרת". גיא השפיל את עיניו
ומעיין המשיכה: "היום התחלנו את הערב בארוחת ערב בבית של גיא
עם כל המשפחה שלו. דבר אחד הוביל לשני והתפתח ויכוח גדול בין
גיא להוריו. בסופו של דבר אבא של גיא איים לזרוק אותו מהבית
וגיא החליט להסתלק באותו רגע. נכנסנו שנינו לחדר שלו, לקחנו את
הדברים החשובים לנו ביותר ויצאנו. במבט לאחור זה לא היה חכם
במיוחד אבל לא הייתה לנו ברירה". מעיין וגיא החליפו ביניהם
מבטים. היא המשיכה: "לא יכולנו ללכת לבית שלי כי פחדתי שההורים
יסלקו גם אותי מהבית ולא רצינו שוב להיסחף לאותו הויכוח. לא
היה לנו לאן ללכת אז ישבנו בתחנת אוטובוס כדי לתפוס מחסה
מהגשם". מעיין הישירה את מבטה אל אופיר: "אתה היחיד שיכולנו
לפנות אליו. אנחנו צריכים מקום לישון בו, לפחות לילה אחד".
אופיר הביט בהם במבט מבולבל מעט ואמר: "ברור שאתם יכולים לישון
פה כמה זמן שתרצו, אבל לא הבנתי - למה סילקו את גיא מהבית? למה
את חושבת שיסלקו גם אותך?". מעיין וגיא הביטו זה בזה ושילבו את
ידיהם. השתררה דממה. לבסוף מעיין הרימה את ראשה בהחלטיות
ואמרה: "אנחנו רוצים להתחתן ולהביא ילדים לעולם". אופיר הופתע
אבל אמר: "וזו הבעיה?".  מעיין ענתה: "לא, זה מה שאנחנו רוצים,
אבל אלוהים רצה להפוך את הסדר". הבלבול העמיק בפניו של אופיר.
מעיין תהתה אם הוא באמת לא הבין, או שהוא לא רוצה להבין: "אני
בהיריון".  עיניו של אופיר נפערו לרווחה. הוא הביט בפניהם
הרציניות והבין שהם לא מתלוצצים. הדחף הראשוני שלו היה להכות
את גיא על שגזל מאחותו הקטנה את תמימותה, אבל אז הבין שלטנגו
צריך שניים. הוא שתק. מעיין אמרה במעט ציניות: "מזל טוב. בעוד
שישה חודשים אתה תהיה דוד". אופיר הביט בה במבט שגרם לחיוך
להיעלם מעל פניה, ואמר: "מה אתם מתכוונים לעשות?". אופיר  דיבר
בלשון רבים, אבל מבטו היה ממוקד על גיא. "כרגע אין לנו שום דבר
ברור,"  גיא אמר בנימת התנצלות "אבל אנחנו רוצים למצוא דירה
לשלושתנו, למצוא עבודה קבועה ולראות איך אנחנו מסתדרים". אופיר
גיחך: "אני לא יודע מה להגיד". מעיין הביטה בו: "אתה יכול
להגיד שאתה תומך בי כי אתה אחי ואתה אוהב אותי". "אני באמת
תומך בך," אמר אופיר "אבל אני לא חושב שיש לכם מושג למה אתם
נכנסים". הוא נאנח: "למה לא נזהרתם?". "נזהרנו." אמר גיא
ומעיין הוסיפה: "בטוח בתשעים ותשעה אחוזים. אנחנו האחוז
הנותר". אופיר שתק. הוא הביט באחותו הקטנה והוסיף לדמיין אותה
בגיל שלוש עם צמות. הוא לא האמין למשמע אוזניו. מעיין המשיכה:
"בכל אופן זה לא משנה. הילד כבר פה ולא עושה רושם שהוא הולך
לאיזשהו מקום". שלושתם ישבו והביטו זה בזה. "טוב, נראה לי שאין
מה להוסיף כרגע" אמר אופיר בנימה מעשית "כבר מאוחר ושלושתנו
צריכים ללכת לישון". הוא עזר למעיין וגיא לפתוח את הספה למיטה
זוגית, איחל להם שינה ערבה והבטיח להמשיך לשוחח איתם למחרת.
לאחר שהוא עזב אותם לבד שאל גיא את מעיין: "מה הלאה?". היא
הביטה בו ללא תשובה. הם נכנסו יחד למיטה ונרדמו זה בזרועות זה.

כשאופיר התעורר למחרת בבוקר הוא מצא את גיא במטבח מחפש בקדחנות
תיון לתה. אופיר הראה לו היכן התיונים וגיא הסביר: "שיר אוהבת
לשתות תה בבוקר. זה גורם לה להרגיש יותר טוב". אופיר העיף מבט
לכיוון הספה הריקה בסלון ושאל: "איפה מעיין?". גיא ענה
בזריזות: "בחילות בוקר" ואחר השתתק. שניהם השפילו לרגע את
מבטם. הם לא ידעו כיצד עליהם לנהוג זה עם זה. "תראה, גיא..."
פתח אופיר אבל גיא קטע אותו: "אני לא מתכוון לברוח לשום מקום,
אם לזה אתה דואג. אני אוהב אותה ואת הילד. אחרי שנסתדר עם הילד
אנחנו נתחתן. היא יודעת את זה". אופיר ראה את הכנות בעיניו של
גיא ולכן שתק. מעיין נכנסה בהליכה איטית למטבח והתיישבה ליד
השולחן. עיניה היו עצומות למחצה וניכר עליה שהיא לא חשה בטוב.
גיא הגיש לה את התה, נשק על מצחה ואמר: "בוקר טוב". אופיר הביט
בה בדאגה ושאל: "את מרגישה טוב?".  מעיין השעינה את ראשה על
ידיה ואמרה: "זה יעבור". גיא הוסיף: "זה ככה כמעט כל בוקר, אבל
זה כבר הסוף. היא כבר מסיימת את השליש הראשון". אופיר העיף בו
מבט, מופתע מהידע שלו. הוא הבין שאחותו הקטנה הפכה כבר מזמן
לאישה והיא אינה אותה הילדה שאותה הוא מיטיב לזכור. הוא חש
גאווה מהולה בצער. בזמן ארוחת הבוקר הוא הביט בשניהם, בדרך בה
התנהגו, בעדינות שבה טיפל גיא במעיין, באהבה הנשקפת מעיניהם,
ברכות. לאט לאט חדרה אליו ההבנה שהשניים נועדו זה לזה, והם
מסוגלים להתגבר על כל מכשול. הוא ידע שהם יגדלו את ילדם
לתפארת, והוא ידע שהם יהיו גאים בו. הוא ידע שמבט אחד בפנים
הרכות של התינוק ימיס את ליבם הקשוח של ההורים. הוא ידע שגיא
ומעיין יזכו לתמיכתו בכל אשר יצטרכו, והוא ידע שלמרות הכל,
תמיד האהבה תתגבר ותנצח.