זה התחיל כמו כל יום רגיל.
כמו כל איש רגיל אלון קם בבוקר, ציחצח שיניים, שטף פנים, התלבש
ויצא מהבית.
כמו כל בוקר רגיל אלון עלה על אוטובוס מספר 3 שילם לנהג התישב
ונסע לבית הספר.
כמו כל תלמיד רגיל הוא נכנס בשער והלך לכיתה.
כמו כל אחד בבית הספר הוא התישב במקום.
כמו כל מורה רגילה המורה שלו נכנסה לכיתה והתחילה ללמד.
כמו כל יום.
כמו כל הי"בניקים אלון יצא בהפסקה לדשא, והתישב כרגיל במקום
המועדף עליו בחצר,מתחת לעץ הגדול,שם יש הכי הרבה צל.
כמו כל הפסקה גם בהפסקה הזאת הוציא אלון סיגריה והדליק אותה,
כמו כל סיגריה.
תמיד אלון יושב לבד,הוא מעדיף לא לפתח קשרים חברתיים, אף אחד
לא מבין למה אבל אף אחד לא מנסה להתחבר עם אלון כי הם הבינו
מזמן שלאלון טוב יותר לבד.גם היום ישב אלון לבד.
לא היה שום דבר ביום הזה שנראה משונה. שום דבר שיכל להסגיר מה
יקרה בהמשך.
כרגיל אלון היה עסוק במחשבות שלו ולא שם לב בכלל שנועה התישבה
לידו.
נועה היתה חדשה בבית הספר אף אחד לא באמת הכיר אותה ולא היו לה
חברים, דבר שהיה מאוד מוזר מכיוון שנועה היתה מאוד מיוחדת.היה
לה יופי אקזוטי כזה שבקושי קיים בארץ. היא היתה שחומה במקצת
היה לה שיער שחור גלי וארוך ועינים כחולות היא היתה גבוהה
ורזה,מאוד יפה. היא היתה טובה בכל מה שעשתה וכל דבר שהיתה
נוגעת בו היה נהיה פתאום הרבה יותר יפה.
אלון הביט בה מנסה להבין למה היא התישבה לידו. נועה מצידה רק
חיכה אליו חיוך כזה מתוק ומזמין. כל ההפסקה הם לא דיברו. מדי
פעם היו מביטים אחד בשני, ככה סתם, בלי להוציא מילה.
הפעמון צילצל ושניהם קמו והלכו לכיתה. בסוף המסדרון בקומה
השניה דרכיהם התפצלו. נועה עלתה לקומה השלישית ואלון נכנס
לכיתה.
בסוף הלימודים יצא אלון מהכיתה והלך לכיוון השער. בשער עמדה
נועה מביטה בריצפה ומדי פעם מעיפה מבט לראות מי מתקרב אל השער.
כשאלון הגיע אליה הוא נעצר. הם הסתכלו זה בזה במשך כדקה
והתחילו ללכת. הם עלו על האוטובוס והתישבו. כל הנסיעה עברה בלי
מילה אחת. הם ירדו בתחנה המרכזית והתחילו ללכת. כשהגיעו לביתו
של אלון הם נעצרו.
נועה התקרבה אליו ונישקה אותו ואז הסתובבה והלכה. אלון נשאר
במקום מבולבל. אף פעם הוא לא התנשק, וזה לא היה בגלל שהוא
מכוער, בכלל לא. אלון היה בחור יפה, היו לו פנים עדינים כאלה,
שיער בלונדיני ארוך וחלק ועיניים ירוקות, זה פשוט בגלל שלאף
אחת הוא לא נתן להתקרב אליו מספיק בשביל שהיא תרצה לנשק אותו.
ונועה,נועה לא הכירה אותו כלל,הוא בכלל היה בספק אם היא יודעת
איך קוראים לו.
אלון פתח את הדלת ונכנס הביתה מהורהר. הוא ניסה להבין מה גרם
לנועה לנשק אותו ובכלל מה גרם לה להתקרב אליו מלכתכילה.
הוא נכנס לחדר ולקח את הגיטרה החשמלית שלו. מבלי לשים לב הוא
התחיל לנגן, הוא ניגן מהדימיון, בלי תווים בלי כלום. המנגינה
שניגן יצאה רק מהמחשבות שלו, זאת היתה מנגינה מדהימה. אלון אף
פעם לא ניגן דברים מעצמו, תמיד ממשהו שהוא למד בשיעורי נגינה,
והמנגינה הזאת היתה רק שלו. היא היתה שימחה בעורבת בעצב
ובילבול. אלון לא ידע למה הוא עצוב הוא פשוט ידע שמשהו בנשיקה
הזאת, הכל כך לא צפויה הזאת, הכל כך לא מובנת הזאת העציב אותו.
הוא ניגן במשך שעתיים את אותה מנגינה, הוא גם כתב את התווים
שלה כדי שלא ישכח.
כמו כל אחרי צהריים הוא הלך לפארק ליד הבית שלו, הוא התישב
מתחת לעץ הגדול שאהב ובהה באוויר. הכי נוח לו לחשוב ככה. בבהיה
באוויר, הפעולה הפשוטה הזאת נורא הרגיעה אותו ועזרה לו לחשוב.
הוא תמיד היה חושב ואף אחד לא ידע על מה.
באותו יום הוא חשב על נועה. ניסה להבין, אבל כל פעם שהיה מצליח
להתרכז הוא נזכר בנשיקה שלה, וכל פעם עלה לו חיוך קטן על
השפתיים. דמינו לעצמכם... דמינו את אלון יושב שם מתחת לעץ בוהה
באויר מחייך חיוך קטן וחוזר להיות רציני, לאנשים שעברו שם
והכירו אותו זה נראה מאוד מוזר, כי אלון לא מחייך אף פעם. הוא
תמיד רציני.
בשלב מסויים גם אלון חשב שזה מוזר. הוא קם והתחיל ללכת לכיוון
הבית שלו ואז הוא שמע קול נעים מאחוריו, קורא בשמו. הוא הסתובב
וראה את נועה מחייכת אליו את אותו חיוך שחייכה בבוקר בהפסקה.
אלון שמח לראות אותה. היו לו כל כך הרבה שאלות שרצה לשאול אותה
אבל כולם נעלמו לו פתאום כשהביט בה מחיכת אליו.
הם התישבו על ספסל מביטים אחד בשני, יושבים בשקט. נועה ליטפה
את השיער הארוך שלו ואלון מצידו רק הסתכל לתוך העינים הכחולות
והרכות שלה ושתק.