היא אפילו לא הסתכלה אחורה. פשוט רצה...
היא אהבה את הרוח שמעיפה את שיערה החלק והארוך במקצת אחורה.
היא אהבה את הרוח שמתחככת עם פניה העדינות אבל לא בגלל זה היא
רצה.
היא ברחה. היא רצה במשך חצי שעה. והיא אפילו לא התעייפה...
היא הרגישה שהיא עפה.
והכל רק כדי שהיא לא תתפוס אותה. היא ראתה אורות משטרה והתחילה
לברוח יותר מהר. למרות שהמשטרה לא מעורבת... המשטרה שמצאה את
זה כמשהו חשוד, החלה לרדוף אחריה. כאשר שוטר אחד רודף אחריה
והשניה נוהגת במכונית.
היא רצה. היא הסתכלה אחורה וראתה את השוטר. היא נבהלה... היא
לא ידעה מה היא עשתה... היא פשוט המשיכה לרוץ.

היא רצה ורצה עד שחשבה שאיבדה את עקבותיו של השוטר... ושל
ליסה.
היא פחדה מליסה.
היא התיישבה לנוח קצת אבל התחוור לה שהיא בכלל לא עייפה. היא
שכבה על הרצפה הקשה והמלוכלכת וצחקה. פשוט צחקה.
"מה את צוחקת?" שאל עובר אורח... בערך בגילה...
"כלום... כלום..."
"היי... אני גידעון. מי את?"
"אני? אני סתם אחת..." היא חייכה. אבל אז שמעה את המשטרה.
"רגע! לאן... לאן את רצה?"
"רחוק מכאן! רחוק!"
"חכי רגע! חכי!" עכשיו גם הוא רודף אחריה.
גם הוא, גם ליסה, גם שוטר, וגם שוטרת.
היא רצה במשך כמה שעות ולא יכלה עוד. היא עצרה במסעדה. גידעון
נכנס.
"וואו... את רצה מהר... למה רצת?"
"ככה..."
"בגלל המשטרה?"
"גם..."
"מה עשית?"
"לא יודעת..."
"אז תני להם לתפוס אותך ותשאלי..."
"לא רוצה... אם הם יתפסו אותי... היא תתפוס אותי!"
"מי?"
"היא!"
"מי זו היא?" היא חייכה... גדעון גרם לה לצחוק....
"ליסה..."
"מי זו ליסה?"
"היא הרגה אותו... ואני ראיתי..."
"מי זה 'אותו'? ידיד? חבר? בעל?"
"כן."
"מה כן?" היא החלה לצחוק. "זה לא מצחיק... את משגעת אותי!"
השוטר עבר ליד חלון הראווה של המסעדה. היא לקחה ביס
והתכופפה...
"מה את עושה?"
"מתחבאת!"
"אה אוקי!" הוא התכופף לידה. "תזכירי לי שוב... למה?"
"כי השוטר כאן!" היא נתנה לו מכה על המצח.
"טוב שיהיה... את מוזרה..."
"תודה..."
"הנה אנחנו מדברים ואת אפילו לא אמרת לי את שמך!"
"מריה... מי אתה?"
"כבר אמרתי לך... גדעון... מריה... שם יפה... אז מה שלומך
מריה?"
"מריה? לא קוראים לי מריה..."
"אבל הרגע...." היא צחקה ועלתה. השוטר כבר לא שם. הוא במדרכה
ממול. והוא ראה אותה.
הוא התחיל לחצות את הכביש אבל  המכוניות מפריעות לו. גם הניידת
מפריעה לו. הניידת שבה נוהגת השוטרת. והנה ליסה. רצה לכיוון
הזה...
היא מחקה את החיוך מפניה ויצאה במהירות. והתחילה לרוץ.
עכשיו גם המלצר רודף אחריה. "חכי! לא שילמת! הי!" עכשיו כולם
רודפים אחריה:
ליסה, השוטר, השוטרת, גדעון והמלצר.
היא רצה. הם נהיו קבוצה נכבדת. והיא מתנגשת באיש זקן. היא
חושבת 'רק אל תרדוף אחרי גם...' והוא מחייך אליה באהבה. הוא
מצביע על כניסה לבניין מרוחק.
היא מתחילה לרוץ לשם. הרודפים עדיין לא שמו לב. היא נכנסת
ומחכה. היא סגרה את הדלת. הם יוכלו לפתוח רק ע"י האינטרקום. רק
ע"י הפרעה לכל מי שגר שם באחת וחצי בלילה.

היא עולה ועולה עד לגג. ואז רואה אותם משם. שלוש קומות. די
נמוך.
הם קולטים אותה ומנסים לפתוח את הדלת. אבל הם לא יכולים.
"היא עומדת לקפוץ!!!" צועק המלצר. והיא רואה את הזקן הנחמד
מרחוק. היא רואה את החיוך.
היא קופצת. אך במקום ליפול, היא עולה. היא עולה ועולה וחור
גדול נפתח בין העננים. כאילו דלת, פתח.
והיא מחייכת. ומוסרת נשיקה לכולם. מנפנפת בידה בשמחה ואומרת:
"תודה..."

מה??? לא הבנתי...