"ליאור, בוא אלי למשרד בבקשה"
קם וצועד למשרד של הבוס עם פרפרים בבטן. שנה אחרי, והמשפט הזה
עדיין גורם לי להחסיר כמה פעימות, די בצדק, בהתחשב בכך שאז,
כששמעתי את המשפט הזה, הבוס הקודם קרא לי כדי לספר לי איזה
עובד מצוין אני, ואיזה נכס אני לחברה, כל חברה...... רק לא
בחברה שלו.
מחוץ למשרד שלו אני רואה אותו, עומד בחוץ, מסתכל עלי במבט
מהורהר. אני מחייך אליו חיוך עצבני וצועד לכיוון הדלת. כשאני
עובר את המפתן הוא מניח לי יד על הכתף ומוביל אותי פנימה,
אלוהים, יד על הכתף, זה באמת הסוף.
"בוא, כנס, יש לי בשורות טובות"
מה זה, מין סוג חדש של הומור חולני? מה, הוא הולך להגיד לי
שהוא שמח לבשר לי שאני עומד לפצוח בקריירה חדשה? קריירה של
מובטל?
"שב"
אני יושב
"החלטנו לאשר את הבקשה שלך לרכב חברה. המצב אמנם לא קל
ובעקרון לא מאשרים לאף אחד כלום, אבל מגיע לך"
וואו, באמת בשורות טובות. אני יוצא מהמשרד בהרגשה מרוממת.
ולמה לא?
שתי בשורות מצוינות בעטיפה אחת. גם אישור שהם מרוצים ממני,
ואני גם הולך לקבל אוטו חדש כתוצאה מזה.
עובר במסדרון ,כולי מחויך, מרחף במורד המדרגות, והנה אני בחוץ.
מתיישב על אופנועי הנאמן, מתניע ויוצא לדרך.
הביתה.
עם הרוח הכל כך מוכרת הזו שמכה לי בפנים, אני פתאום תופס, זה
הסוף.
כל האיומים שלי לעצמי, שאם החברה נותנת לי אוטו אני מוכר את
האופנוע פתאום הולכים להתממש, ואני לא מבלף, אני באמת הולך
למכור אותו.
טוב, נו, די,
כמה אפשר ?
עם כל האהבה שלי לאופנוע, קצת נמאס לי. נמאס לי לתכנן כל
נסיעה, כי אם אני אסע קילומטרים כדי לאסוף משהו והוא לא יכנס
לי לתיק, הנסיעה שלי לשווא. בגיל שלי אני כבר צריך כלי תחבורה
יותר נוח, עם כל הכבוד לאספקת האדרנלין התמידית אשר קיבלתי
מהאופנוע. חוץ מזה, לא צריך להתגרות במזל. מאז שקניתי אותו
העברתי שנתיים די פרועות של שני גלגלים, ויצאתי בלי שריטה. לא
צריך להתגרות במזל.
מחנה את האופנוע ליד הבית ומדומם מנוע. תמיד כשמדוממים מנוע של
אופנוע יש מין שקט מוזר כזה, מין דממה שכזאת, וממש קשה להאמין
שהאופנוע היה אחראי לכל הרעש הזה מקודם.
מסתכל עליו בחיבה, כמה שאני אתגעגע.
אני אתגעגע לזינוקים המהירים מהרמזור, תמיד ראשון, ובמבט מהיר
למראה, אני רואה שהמכוניות שהיו לידי ברמזור (ילד, מה אתה נועץ
מבטים?) עסוקות כרגע במעבר מהילוך ראשון לשני, ואני, אני כבר
מדגדג את המאה.
אני אתגעגע לתמרון המהיר בין המכוניות, בתוך העיר ומחוצה לה,
עקיפה משמאל, עקיפה מימין, מבטים נזעמים מהזקנים, מעריצים
מהצעירים.

זהו, סגרתי מכירה, קלי קלות.

מאוד קל למכור אופנוע בקיץ, אבל לי זה בכלל לא קל. יש פה מין
הרגשת רמאות. בשביל מה סבלתי כל החורף הארור אם אני מוכר את
האופנוע בקיץ? נוסעי המכוניות לא ממש מרגישים בהבדל הכל כך
משמעותי בין הקיץ לחורף. הקיץ, נעים, חם, רוח יבשה בפנים
במהירות גבוהה היא המיזוג הכי טוב שיש, תענוג אמיתי. לעומת
זאת, החורף, קר, חשוך, רטוב, הכבישים חלקלקים, כמו לנסוע בתוך
אמבטיה שרוקנו ממנה את המים וכל מה שנשאר זו שכבה דקה אך
קטלנית של סבון.
כל נסיעה היא הימור, ירד גשם או לא? והסרבול הזה, מעיל, כפפות,
צעיף..... ותמיד, לא משנה כמה ניסיון יש לך בחיזוי מזג האוויר
וקריאת השמים, תמיד, קורה לך לפחות כמה פעמים כל חורף שההימור
שלך משתבש ואתה מגיע רטוב ומטפטף ליעדך.

יום שישי בבוקר, נוסע לנתניה לסגור את המכירה. כל פעולה מלווה
ברגשות נוסטלגיים חזקים, והגעגועים כבר מתחילים. דוהר דרומה על
כביש החוף, בפעם האחרונה. הנה השלט, מחלף נתניה עוד קילומטר.
חותך שני נתיבים ימינה ומתחיל להוריד מהירות.
זהו ידידי, זה הסוף.
אין לאופנוע שלי שם.
לראשון היה.
צבעתי אותו בצבעים של בית"ר ונתתי לו שם של בחורה שאהבתי.
בית"ר ירדה ליגה, הבת זונה שברה לי את הלב, והאופנוע שבר לי את
הידיים.

לוחץ על המצמד ומוריד להילוך חמישי, נפרד בפעם האחרונה מהילוך
השישי, ומתחיל לפנות לכיוון המחלף. זהו, באמת, פרק שתיים של
האופנועים בחיים שלי הולך להסתיים. נו, הפרק הראשון הסתיים
בחדר ניתוח..... גם משהו.
ואני יודע מה בא הלאה, אני אגיע לדואר, אדומם מנוע, אעריץ את
השקט שאחרי שאגת המנוע בפעם האחרונה, אלטף בחום את האופנוע
הנאמן אשר נשא אותי עשרות אלפי קילומטרים, אגיד שלום, ואפנה לו
את הגב.
כמה מנהלות קטנות, וזהו, אערס מנתניה ייקח לי אותו וייסע בו
ברחובות עם החברה האערסית שלו על המושב מאחורה, והם יכבו עליו
סיגריות ויתעללו בו.

אני לא אתן לזה לקרות.
אני מאיץ בפתאומיות, חותך שמאלה, חזרה לכביש החוף ובא לעקוף
משאית אשר מזדחלת ממולי בנתיב הימני. מימין או משמאל, ההתלבטות
הנצחית של כל אופנוען. במהירות מאה עשרים אין לי זמן להתלבט
ואני עובר ישר באמצע.
לעולם לא יפרידו בינינו אהובי!
לפחות הפעם זה לא כאב.