אני עומד כאן על במה זו, עירום כביום היוולדי, חשוף למבטם
החודר של אלפי הנפשות המתקהלות סביבי, ומציג בפניהם את
מחשבותי. ובעודי עומד ומציג בפניהם בתחנונים אילמים את
סחורותי, כקריין במכירה פומבית אני מביט עמוק אל תוך תוכו של
ההמון.
ההמון הוא בודד, ובבדידותו הוא שומר על מרווחים קבועים בין
האנשים המרכיבים אותו. כואב לו, להמון, והוא סובל. אלפי נשמות
טהורות שהוטחו לתוך עולם קודר זה, מחפשות אהבה וחום, ומייתסרות
על מצפונן, ועל הרע שבעולם. בהמון כל אדם הוא ענק, כל אדם הוא
נפרד, יחיד ומיוחד, אינדיוידואל שחושב בדיוק מה שהוא רוצה
לחשוב ומרגיש מה שהוא מציג בפני זולתו.
אני מביט בהם וצוחק. כמו ברולטה הם מגרילים, כל אחד שולף רגש.
אף אחד לא יודע מה הוא הולך להציג ואף אחד לא יודע מה הוא הולך
להרגיש או להגיד. ההמון הוא עבד לעבודתו, עבד ל"אומנות", עבד
לאינדיוידואליזם, משרתה של היצירה ואדונה של ההתחסדות. תחפושת
החופש שעוטה עליו ההמון, קשה היא ללבישה וההמון מתעייף אט אט.
ומי אמר שהחופש חופשי? בדם אקנה את האמת! מילה אחת עולה באלף
דמעות. יצירה - ליטרת בשר. בחילה ותעוזה ממלאים את מהותי בעודי
בוחן את הקהל האפור שאין בו צבע או יופי אבל צבע ויופי הן
מלאכתו. ובעוצמה הממלאת אותי אתמתח על הבמה ואשאג...!
...לא אשאג. אין בריאותי את האויר. אין בנפשי את הכוח. אין
ביישותי את הכשרון ואין באופיי את הצביעות. לא אשאג. במקום,
אלחש לי בשקט, "לא כולם שונים.
לא כולם שווים.
עצוב זה לא טוב.
אהבה זה לא מים.
והאמת - מעל הכל."