פעם הייתה לי חברה בשם אליס. לאליס היו עיניים צהובות וגדולות
עם ניצוץ סגול כזה, שנורא אהבתי. היא הייתה באה אליי לשחק
כשאבא היה ישן על הספה. היינו אוספות את כל הבקבוקים שמסביב
כדי שלא יהיה לנו מסריח. לפעמים היינו מציירות עליהם פרצופים,
ולפעמים היינו זורקות אותם. אליס אהבה לזרוק אותם מהחלון,
לראות אותם נופלים 12 קומות ולשמוע את קול ההתנפצות העמום. אחר
כך היינו דורכות עליהם והרגליים שלנו דיממו. אליס אמרה שזה היה
לה נעים. לי זה כאב.
אליס ואני ציירנו ביחד, בצבעי מים. אני ציירתי ילדה ושמש וקשת
בענן. אליס ציירה גשם ועץ, וילדה קשורה לעץ עם חוט. אף פעם לא
הבנתי את הציורים של אליס.
פעם אחת כשאליס הייתה כבר גדולה, בת 10 כמעט, אבא עדיין ישן על
הספה. היא הוציאה לו מהכיס סיגריה ועישנה אותה.
לאט לאט הניצוץ הסגול שאהבתי נעלם לה מהעיניים. אחר כך היא
לקחה בקבוק כמו אלה של אבא ושתתה את כולו. היא לא יצאה מהבית
כמה ימים אחרי זה. כשראיתי אותה שוב היו לה קשרים בשיער
והחולצה שלה הייתה מלוכלכת, מסריחה כזאת. העיניים שלה לא היו
צהובות יותר. עכשיו הן היו סתם חומות, רגילות, כמו שלי.
אליס אהבה לשחק בסכינים ובאש, היא הציתה הכל, היא שרפה לי פעם
את הברבי. היא חרטה לעצמה דברים על הזרוע, ציורים קטנים, שמות
של בנים ומילים באנגלית. לא ידעתי אנגלית. ולפעמים לא היה לה
מה לכתוב, אז היא פשוט חתכה. פסים, חורים, משבצות. ירד לה דם
על הסדין שלי, ועל השטיח. אחר כך אבא בא וצעק עלי לנקות ושאני
לא יעשה את זה יותר. אמרתי לו שזו לא אני, זו אליס! הוא אמר
שאין אליס, ומי זו אליס? הוא לא מכיר אליס. ואז הוא כיבה לי את
הסיגריה על היד.
יום אחד אליס החליטה שנמאס לה, ושהיא שמנה ומגעילה ובכלל לא
יפה. ניסיתי לומר לה שזה יפה העור הכסוף שלה, והשיער השחור
שהגיע לה עד הברכיים, ושהיא בכלל נורא יפה, אבל היא לא הקשיבה
לי. היא החליטה להפסיק לאכול. היא נעשתה ממש רזה, והצלעות שלה
בלטו. היא ממש יפה, הלוואי שהייתי כמוה.
שכבתי לידה במיטה של אמא שלה. היא אמרה לי שעצוב לה ולבד לה.
היא אמרה שהיא אוהבת אותי מאוד, אבל זה לא מספיק.
אני מקווה שנהיה ביחד לנצח.
היא אמרה לי שהיא לא רוצה לבכות יותר, היא לא רוצה שיכאב לה,
היא רוצה לישון עכשיו. והיא רוצה למות.
אמרתי לה שבבקשה לא תשאיר אותי לבד. היא הסכימה לקחת אותי
איתה, היא הבטיחה שיהיה בסדר, ושיהיה לנו טוב. מי בכלל צריך
הורים שמרביצים וחברים שרק מחכים להזדמנות הנכונה להכאיב לך?
לא אנחנו, לי יש את אליס, ולאליס יש אותי.
היא אמרה לי לעצום עיניים חזק חזק ולחכות. אז עצמתי. הרגשתי
משהו חד על היד שלי. כאב לי, אבל לא בכיתי. לא רציתי שאליס
תראה שאני פחדנית. ואז פשוט הפסיק לכאוב. פקחתי את עיניי והכל
מסביב פרח. השמיים היו ורודים. נהר זרם לידנו, עם מפל אדום
כדם.
אליס חייכה אליי. העיניים שלה היו צהובות, עם ניצוץ סגול כזה
שנורא אהבתי.