דרקולה ביקר אותי שוב אתמול בלילה.
שמעתי את איוושת הגלימה שלו מחוץ לחלון, ומיהרתי לנגב את
הדמעות.
הוא נכנס לחדר והסתכל עלי במבט חודר.
"בכית." הוא אמר.
"לא בכיתי."
דרקולה לא אמר כלום. הוא רק נעץ בי את המבט הזה שלו, העצוב,
ושתק.
"אוקיי, אז בכיתי! אז מה?"
"יש סיבה מיוחדת לכך שבכית?" הוא שאל אותי.
שתקתי.
"זה שוב הוא, מה?" הוא אמר בעדינות.
"אני לא רוצה לדבר עליו. הוא לא קיים מבחינתי."
"הו, אבל את כן רוצה לדבר עליו. את משתוקקת לזה."
שוב שתקתי.
"אמרי לי, מה הוא עשה הפעם?" שאל אותי דרקולה.
"שום דבר מיוחד."
"וחוץ מזה?"
"הוא פשוט התעלם ממני, זה הכל."
דרקולה לא אמר דבר. המבטים החודרים שלו גרמו לי לצמרמורת.
"את אומרת שהוא התעלם ממך."
"כן!" התפרצתי. "כמו תמיד! הוא אף פעם לא שם לב בכלל שאני
קיימת."
"אז למה דווקא היום..?"
"למה דווקא עכשיו אני בוכה? כי נמאס לי! נמאס לי לחכות שהוא
יתקשר, נמאס לי לחכות שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, ונמאס לי
ממנו. בכלל."
דרקולה הניח יד על כתפי.
"את לא חייבת לחכות, את יודעת.." הוא אמר.
"לא חייבת לחכות?"
"למה שלא תתקשרי אליו?"
כל כך פשוט. כל כך ברור. איך לא חשבתי על זה קודם?
"אבל אין לי אומץ להתקשר אליו."
"הו, אבל את שוכחת שאני הרוזן דרקולה," דרקולה גחן מעלי ולחש
כמה מילות כישוף.
מיד ניגשתי אל הטלפון וחייגתי את המספר.
"כן!" צווחתי בשמחה כשניתקתי. "הוא הסכים!" חיבקתי את דרקולה.
"רואה? זה היה פשוט, לא?" דרקולה ליטף את ראשי.
"טוב, אז אם לא אכפת לך, יש לי דייט להתכונן אליו." רמזתי.
"כן כן, תמיד מסלקים את הערפד.." נאנח דרקולה. "טוב, במילא אני
צריך להספיק להגיע לטירה שלי. חסר שהאור יתפוס אותי בדרך.."
"הו, ודרקוש?"
הוא הסתובב.
"הרווחת את זה ביושר!" הוא מיהר לתפוס את בקבוק מיץ העגבניות
שזרקתי אליו.
"ממ.." הוא מלמל. "שווה להיות ערפד צמחוני בימינו.."
איוושוש גלימה נוסף, והוא נעלם.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.