[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סילקי סול
/
עולם תקני

אז אני ועוז ישבנו בחדר שלו, שומעים ג'ניפר לופז ומדברים על הא
ועל דא, ובעיקר על התחת של הגברת.
"תראה איזה גודל", הוא מציין.
"אז מה, היא נורא כוסית"
"גם נכון. אבל איך היא מתיישבת במסעדה? יש כסאות בגודל הזה
בכלל?"
אני מצחקק. "מן הסתם, אחרת איך היא הייתה מקבלת כזה תחת?"
הוא מניח את ידו על כתפי ומחייך. "יש לך בדיחות, אחי".
ואני מחייך חזרה. כבר שבועיים הוא רומז לי, אולי, אולי היום
החתיך של השכבה ישפוך את הלב ויודיע לי שהוא הומו. ואני אסביר
לו שגם אני. ואולי יותר. אלו רק תקוות חסרות הגיון אך הן
מתחזקות בכל פעם שאני רואה אותו. הוא כל כך יפה. אני כל כך
רוצה שזה יקרה. הוא מעביר יד בשיערו הבלונדיני ונשען על הכרית.
"אז מה אתה עושה היום בערב?" הוא נראה כמו דוגמן ככה, חולצה
צמודה ודגמ"ח, פרצוף של "לא אכפת לי מהעולם", גישה של "גבר"
ישראלי מצוי.
"שום דבר מיוחד. יש לך הצעה?"
"הממ... נטלי עושה מסיבה, אבל מה זה לא בא לי ללכת... כאילו,
נטלי נחמדה, אבל אני שונא את העובדה שהיא נמרחת עליי. זה מעצבן
אותי נורא. לפעמים אני מעדיף שזה יהיה מישהו אחר"
הוא אמר מישהו!!!! מישהו, לא מישהי!!!!
הלב שלי נשמע כמו רכבת ששועטת לעבר מרחבים לא ידועים. אולי,
אולי, אולי. לא, כן, אולי.
"כמו מי לדוגמא?" אני שואל.
Please God let it be me.
"הממ... לא יודע. אולי טניה"
הלב שלי נשבר לרסיסים בשנייה אחת. אני משפיל את ראשי לכיוון
הרצפה, נו מילא. למה ציפיתי. הרי לא באמת חשבתי... אז זהו, שכן
חשבתי. אסור לי לחשוב. ובלי שאני שם לב בכלל, אני מתחיל
לבכות.
"כן, טניה בהחלט יפה" אני אומר.
"אתה בסדר?" עוז שואל.
"כן... אני ב... סדר" אני עונה חנוק מדמעות, לא מסתכל עליו.
ופתאום אני מרגיש את היד שלו על הפנים שלי. העור שלו יבש מעט,
אבל זה מה שעושה אותו כל כך סקסי, המראה הצבאי הזה שלו.
"אחי, אין סיבה לבכות. אם אתה רוצה את טניה, אתה מוזמן לקחת
אותה. היא באמת לא כל כך חשובה לי."
אני מרים את הראש סוף סוף ולרגע טובע בעיניים הכחולות, הכל כך
בהירות שלו. ואז מפנה את המבט. לא, לא הגיע הזמן להיחשף. אני
רוצה ליהנות מהמגע שלו עוד כמה זמן, לדעת שהוא לא מפחד ממני או
נרתע.
"באמת? אני פשוט... טניה. היא כזו יפה ו... אני... אני לא מבין
מה קורה איתי."
ברוך השם שהייתי בכיתת משחק ארבע שנים. הבכי שלי מתחזק, אבל זה
אמיתי. זה בגלל עוז. היד שלו עוברת על פניי, מוחה כל דמעה,
גורמת לי לחשוב על עולם טוב יותר, הוגן יותר. מגיע לו יותר
מהפרחות של השכבה. אבל לא... זה בחיים לא יקרה. בעולם תקני הוא
היה מנשק אותי עכשיו. "אני אידיוט", אני ממלמל, מנסה לשמור על
המשחק שלי, מופתע שאני בכלל בוכה לידו.
והוא מחבק אותי, כמו חבר אמיתי, כמו מה שהוא אף פעם לא יהיה
בשבילי. וכשהוא מלטף את הראש שלי, ששעון על כתפו, אני שמח
בתוכי על האפשרות להרגיש אותו נושם עליי, אבל מקלל את העולם
הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ועכשיו, בבקשה,
שכל אחד מכם
יקום ויציג את
עצמו"

יו"ר בית
הנבחרים גיב
לואיס לפני
קבוצת נכים
בכסאות גלגלים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/02 15:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סילקי סול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה