להתגייס! לשרת את המדינה! לתרום! לתת את המקסימום שאתה יכול
לו! לצאת לקרב! לא להשתמט! זו המדינה שלך, לעזאזל!

ואיפה אני בכל זה? לשרת? ללכת ללמוד?
לא, אני לא חדורת מוטיבציה. ככה זה כשההורים טוענים שצבא זה
בזבוז של זמן בשבילי, שצה"ל בכלל לא צריך בנות, שהוא יהיה הרבה
יותר יעיל בלעדיהן, שאני צריכה ללכת ללמוד רפואה באוניברסיטה,
כיוון שזוהי השאיפה שלי, שאסור לי לבזבז שנתיים מהחיים שלי על
ג'ובים חסרי תועלת.
שאם אני רוצה באמת לתרום, עליי ללכת להתנדב בבתי חולים, להעלות
חיוך על פני הילדים החולים, לעזור לילדים במצוקה כלכלית...
הכל, רק לא לשרת.
אני לא בטוחה למה הם חושבים ככה, נוח להם להאמין שהצבא הוא
מקום מושחת, שעושה רע לבנות, שהן סובלות שם מהתעללות מינית
ונפשית ממפקדיהן.
ואני? גם אני לא רציתי לשרת. רציתי ללכת ללמוד. רציתי להשיג
דוקטורט כמה שיותר מהר. ללמוד, להתקדם, להצליח. אני בן אדם
מאוד תחרותי ושאפתן, וההורים הצליחו לשלהב אותי.

תמיד אמרתי (ואני עדיין אומרת), לכל אלה שטוענים שהמדינה
מסריחה, שהכלכלה במצוקה, שהממשלה מושחתת, שהמצב הבטחוני
בקרשים, ושבגלל כל אלה צריך לעקור מפה, תמיד התרתחתי (עיני ממש
יצאו מחוריהן!), אמרתי להם שיתביישו, שהמדינה זה הדבר היחיד
בעולם הזה שבאמת שייך לנו, שאנחנו, כעם שעבר את השואה, צריך
להוקיר בכל מאודנו את המדינה שלנו, כי אין לנו ארץ אחרת, גם אם
אדמתנו בוערת.
תקפתי את הסוררים הללו, כמעט הרבצתי, העליתי טיעונים מפה ומשם,
רצחתי אותם במילותיי. ופתאום, אותם סוררים שאכלתי לארוחת
צהריים עד לא מזמן, באים אליי וזורקים בפניי את העובדה שיש
סתירה באידאולוגיה הכל-כך פטריוטית שלי.
"איך את מעזה לומר שאת לא רוצה לשרת, כשמאידך גיסא את טוענת
שהמדינה שלנו, מסריחה ככל שתהיה, היא הדבר היחיד שקיים עבורנו?
איך את חולמת להשתמט, כשישראל היא בעינייך המקום האולטימטיבי,
למרות כל המצוקות? עלייך לשרת את המדינה שאת כל-כך מאמינה בה,
עלייך לתת לה את המקסימום שלך, עלייך..."

כן, כן, תשתקו בבקשה. אני יודעת שקיימת סתירה. אז מה? אני
מודעת לכל העובדות. ישראל היא הארץ שלי... אבל לתרום לה?
למדינה שעושקת את אזרחיה על ידי יותר מ-50 אחוזי מס?!
כן, ממש כך.
בדיוק כשם שאסור לנו לקום ולעזוב כי המצב בכי רע, כך אסור לנו
להשתמט מצה"ל בתואנה שהמדינה "גוזלת את כספינו".

ועכשיו, לכו ותסבירו את זה להורים שלי.