כרמל לא חייכה. היא היתה ילדה שקטה, קטנה, זאת שנעלמת, שלא
יודעים שהיא שם. הפחד הכי גדול שלה היה מאנשים. עוד שהיתה ילדה
קטנה היא דאגה לעשות כל דבר כדי לשמור על עצמה מהסביבה. היא
רצתה לאכול לבד בלי שיאכילו אותה, אבל גם ככה לא היתה אוכלת
הרבה. היא לא היתה מקבלת משחקים מאורחים זרים בבית, אלא בוחרת
בעצמה,אבל גם ככה היא לא אהבה לשחק. היא לא רצתה להיעזר באף
אחד כדי לחצות את הכביש ובגלל זה לא יצאה מהתחום שלה ליד הבית.
אותי, הבן של השכנה, בדיוק בגיל שלה,היא לא רצתה להכיר, כי היא
שמרה אמונות רק לבובות שלה בחדר. כרמל לא היתה יתומה כך שאי
אפשר היה לרחם עליה והיא גם לא היתה בת יחידה כך שאי אפשר היה
להסביר את זה שהיא חששה להתחבר. כלפי חוץ היא נראתה ילדה קטנה
חסרת כל דאגות, לא שהרבה ראו אותה בכלל. בגיל 3 וקצת ההורים
שלה לקחו את כרמל לרופא כדי חשבו שיש לה בעיה במוח, אך הרופא
אמר שלא- מדובר באופי, לא במחלה. הם ניסו לתת לה את מלוא האהבה
שילדה קטנה צריכה לקבל, אך כרמל סירבה לקבל אותה. בגן חובה
כרמל יצרה קשר עם ילדה אחת בלבד, מה שנחשב להישג מרשים מאוד.
כרמל לא שיחקה עם הילדה וגם לא דיברה איתה או הקשיבה לה, היא
רק גנבה לה את האוכל בהפסקת העשר וגזרה לה את השיער 4 פעמים
ביום. כשהגננת הזעיקה את ההורים מיד שאחרי הילדה באה אליה עם
קרחות בשיער, כרמל לא בכתה. היא גם לא צחקה. היא רק הסתכלה על
ההורים שלה, כמו על זרים, ועל הגננת, שהיתה עוד יותר זרה
בשבילה, ושתקה. היא היתה ההפך הגמור מהילדות שכולם אומרים
להורים שלהן עד כמה הן מקסימות וחמודות ומלאות אנרגיה. כרמל לא
היתה מכוערת, כך שהיה באפשרותה למצוא לעצמה מספר חברים, אם רק
היתה רוצה בכך. בכיתה ד' כרמל הצטיינה בלימודים, למרות שלא
הצביעה באף מקצוע, ובנים רבים הציעו לה חברות אך מאף אחד מהם
היא לא התרגשה. באותו זמן היו לה שתי חברות שנהגו לשבת איתה
בהפסקות, בעיקר כי לא היה להן עם מי להסתובב, וכרמל דוקא דיברה
איתן, בשקט, לאט, על כל מיני דברים שחשבה שילדים בגילה צריכים
לדבר עליהם, כמו המוות.
כשכרמל עלתה לחטיבה היא התחילה להסתובב עם גדולים ממנה, ילדים
בכיתות ח' או י', וכשהיא עלתה לכיתה ט' היא הסתובבה עם ילדים
מיא'. הייתי רואה אותה בשעות הערב, יושבת עם כמה בחורים על
המדרכה, לפעמים הם ניסו לדחוף לה סיגריה ליד והיא לא לקחה. היא
לא דיברה איתם הרבה ולא חיכתה לשום דבר. היא לחשה באוזנו של
אחד וההוא הנהן בראשו ולא ידעתי על מה מדובר, אבל רציתי לדעת.
אף אחד גם לא ידע על העיסוקים שלה בבית או על מה היא היתה
חושבת כל היום. בשנה האחרונה כרמל היתה יושבת בב"ס על הריצפה
במסדרון, צמודה לקיר, בלי אף אחד בדרך כלל, וכשמישהו זר התקרב
אליה היא מיד היתה בורחת וחוזרת לכיתה. היו שמועות שהיא נערה
עם חוש הומור בריא ומבט נרחב על העולם מתחת לכל השקט הזה, היו
גם שמועות שמכים אותה בבית אפילו שאבא שלה היה רופא ידוע ונחמד
מאוד, והיו גם שמועות שהיא מכשפה. הסתכלתי על כרמל לפעמים,
בהפסקות.
העיניים שלה היו כחולות וגדולות והיא תמיד היתה שקועה בנקודה
מסוימת באויר והמבט שלה קפוא. השיער שלה היה שחור עד לכתפיים,
והיא לבשה תמיד ג'ינס וגופיה ונעליים גדולות וגסות. היא היתה
שקועה בתוך עצמה, מנותקת ממה שקורה, מהופנטת ומהפנטת. פעם אחת
התקרבתי והסתכלתי עליה ממש מקרוב וגם היא הסתכלה אליי, בתוך
העיניים. לרגע שכחתי שהיא מסוגלת לראות אנשים שמסתכלים עליה,
ושנזכרתי, קפצתי אחורה. היא חייכה. חייכה, ונעלמה. כרמל התאבדה
לפני שבועיים וקצת, רק חודשיים אחרי שעלתה לתיכון, ושבוע אחרי
שהיא חייכה אליי. היא קפצה מגג בית ספר באמצע השיעור החמישי.
המורים לא שמו לב שהיא לא נכנסה לשיעור. אחר כך רק דיברו עליה,
כולם. אחרי כמה זמן נזכרתי שהשפתיים שלה תמיד לא זזו ממקומן
ותמיד היה נדמה שהיא עומדת לבכות, אבל לא, רק כמעט. רציתי תמיד
לחבק אותה לא במטרה להתחבר אליה או לגעת או להכיר, רק כדי
לראות את העיניים שלה שמחות והפנים קורנות.
אתמול חלמתי עליה, היא באה, עם העיניים המהפנטות, ולא פחדה
להתקרב אליי. היא חייכה. חייכה, ונעלמה.