את רוב חיי הקדשתי ללימודים וקריירה. הייתי המחוננת של כולם,
רק לא של עצמי. סיימתי בצפר בכתה י' ופניתי למוסדות להשכלה
גבוה.
אחרי שהרחבתי את אופקי במקצועות שונים ועשיתי כמה ג'ובות
גדולות, החלטתי שזהו. שנמאס לי להקדיש את חיי ללמודים
ולקריירה, אז הקדשתי אותם לסקס. סקס כל יום רוב היום. קניתי 2
ארגזים של קונדומים ויצאתי לעולם.
הייתי מטיילת, מפלרטטת קצת פה ושם ולקראת הערב מוצאת לי איזה
מקל גדול או קטן... התנסיתי בכל, נגעתי וטעמתי מכל מה שבא ליד.
הייתי עקרה ומה שהפחיד אותי במיוחד היה איידס. בשביל זה היו
הקונדומים. מה שעוד הטריד אותי היה שאכבל. שאכבל למשהו שאינני
רוצה בו וכך מדי יום ביום הייתי מתגנבת החוצה לאחרי שבצעתי את
זממי.

זה היה יום רגיל. יום ככל הימים בהם התעוררתי אחרי לילה ארוך
במיטה של גבר זר. קמתי, התלבשתי ויצאתי מביתו בשקט גמור.
זה היה יום רגיל. יום ככל הימים בהם יצאתי מביתו של דן או אורן
או מיכאל או אפילו הילה או אפרת וחיפשתי את הריגוש הבא שלי. לא
הייתי זונה או משהו, פשוט נהניתי.
טיילתי לי ברחובות ת"א, בוחנת כל אדם שעבר לידי, כל מוכר, כל
קבצן ואפילו כל נהג אוטובוס.
לא התייאשתי עד שהוא נמצא. הקורבן הבא שלי. בחור ממוצע, קצת
שמנמן אבל מלא חן וקסם, אולי אחד שהייתי רוצה לחיות עמו את
חיי. הוא ישב בבית קפה בשינקין וקרא "הארץ". מאוד מיוחדים
האנשים של "הארץ", הם לא הרבה אבל לאט לאט הם מתרבים והופכים
לכת שלמה. לידו ישב איזה מישהו שנראה הרבה יותר טוב ממנו וקרא
"הארץ" גם. למרות שנראה הרבה יותר טוב מהבחור הראשון, החלטתי
ללכת אחר האינסטינקטים שלי שאמרו לי ללכת אחר הבחור הקסום.
ראיתי איך הוא נהנה מהעיתון באמת - בלי פוזה, למרות ש"הארץ" זה
לא כל כך בסטייל כמו של "מעריב" או "ידיעות אחרונות". לעומתו
הבחור שדווקא כן נראה טוב סתם זלזל בפיסת הקודש שהייתה בידיו.
וככה זה, חוקי מרפי, הם הבחינו בי שניהם בוהה בהם ודווקא החתיך
והזלזלן הזה, דורון, הציע לי לשבת עמם. רפי, הבחור החינני, לא
הבחין בי כל כך. רק חייך חיוך בזיות הפה והמשיך ב"הארץ" שלו.
דורון התחיל לדבר, תחילה הקשבתי בסבלנות לסיפור חייו העצוב -
על חברתו שעזבה אותו לפני שהיו אמורים להתחתן, על 3 הכלבים שלו
ועל החתול שנדרסו בזה אחר זה - בקיצור, בלגאן שלם. למרות שאני
מאוד אוהבת להקשיב לצרות של אחרים, מהר מאוד הפסקתי להאזין
לדברי דורון ונשביתי בקסמיו של רפי.
איך שלגם מכוס הקפה שלו בכזו אלגנטיות, איך שהעביר עמוד בחן
ואיך שגלגל את עיניו כשקרא משהו שלא מצא חן בעיניו וצחקק
קלות...
יכולתי לשבת שם ולהסתכל עליו יום שלם לולא שם לב לעיני שהיו
נעוצות בו בחוזקה.
"את מוכנה להפסיק?" שאל. "להפסיק במה?" השבתי בשאלה.  "טיפשה!"
צעקתי על עצמי מבפנים. "מה את מתחכמת? את יודעת בדיוק למה הוא
מתכוון... תני לו לענות, ובקשי סליחה! אם יענה לך בחביבות
לאחריה, מותר לך לפתוח בשיחה."
"המבטים האלה שלך... את גורמת לי להרגיש לא בנוח..." פלט
לבסוף. "אני מתנצלת... זה פשוט ש"... "נו, אז מה את עושה
בחיים?" פרץ דורון לדברי. לרגע ברכתי אותו על כך, הרי יכלתי
לעשות את טעות חיי. טוב, לא להגזים אבל טעות מספיק גדולה. רפי,
שחיכה בחוסר סבלנות וחשק לסוף המשפט שלי, חזר לעיתון שלו.  
כעסתי עליו קצת. איך הוא מעז לוותר על הגבריות שלו במסירתי
לזרועותיו של גבר אחר. החלטתי להפציץ. לשפוך את כל מה שלמדתי
באוניברסיטאות, בקולג'ים ובמכללות ברחבי העולם. את כל מה שאני
שווה. "אני בהפסקה קצרה," פתחתי את דברי. "לפני כמה שנים עשיתי
תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ותואר שני בתקשורת. במקביל
עבדתי על הדוקטורטים שלי בפילוסופיה וברפואה. אהה....  וגם
בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ולמדתי גם קצת את תולדות המחול
ותולדות האומנות". את כל אלה, יריתי לאט לאט כדי שרפי יבין מה
הוא מפסיד אבל כצפוי, רפי לא הניד עפעף. מה הוא עוד רוצה
הבנאדם הזה?  יושבת לידו בחורה יפה, פצצה, אינטליגנטית... מה
עוד אפשר לבקש? כנראה שאני לא כל כך שווה... לפחות לא כמו
שחשבתי.
דווקא דורון, שעיניו נצצו לאחר כל מלה שהוצאתי מפי הציע לי
להזמין משהו. רפי סתם ישב לו עם "הארץ" הזה שלו ולא העריך את
מה שיושב מולו.
הייתי דיי רעבה והייתה שם המנה האהובה עליי, מנה כזאת שלא כולם
אוהבים אבל חביבה עליי במיוחד - חביתה עם פלחי בננה, לחם בצל
וחמאת שום וסלט עגבניות וגמבות קצוץ דק דק. אהה...  ושייק שגם
לא הרבה מזמינים - אבטיח ומישמש.
אני כבר התייאשתי מרפי ופניתי עם הכסא שלי לרחוב. בינתיים, רפי
הסתובב עם פניו אליי. "כל הכבוד לך" אמר. "הא?" הגבתי לדבריו
בחוסר הבנה מוחלט. "לא הרבה אנשים אוהבים את הזבל הזה שכרגע
אכלסתי גם אני בקיבה שלי. משהו מיוחד את," אמר וניצוץ קטן עבר
בעיניו.
הוא לא חזר לעיתון שלו. התרכזתי בעיניו וראיתי אדם אמיתי. המבט
שלי היה קצת נוקב אבל רק כדי שלא יחזור לעיתון שלו. אחרי ארוחת
הבוקר הייחודית הזו שלי ושל רפי והמבטים ששלח לי, הלכנו לטייל.
דורון ויתר, אמר לרפי שיפגוש אותו הערב בדירתם והלך לעבודה.

רפי, עשה את הכסף שלו כבר בשנות ה20- המוקדמות לחייו בהיי טק.
הוא היה צנוע, או שמא מופנם. הוא לא הרבה לדבר על עצמו ולמען
האמת לא הרבה לדבר כלל. הוא נתן לי לדבר, להוציא את כל מה שיש
לי להגיד ועל חלק מדבריי הגיב. חשבתי שזהו, שיותר אני לא אשוטט
ברחובות בחיפוש אחר ריגושים כי מצאתי משהו אמיתי. אני כבר
יכולה לחזור לדירתי הערב... ולאבק אותה, צחקתי לעצמי. עכשיו
הגעתי לדבר האמיתי. הוא היה מושלם. הקסם שלו, הריח שלו, הקול
שלו, המגע שלו....  התמכרתי אליהם. אל כולם. זה היה אמור להיות
הבחור שאחלוק את חיי עמו. זה היה אמור להיות הבחור שלא אברח לו
בבוקר בלי להשאיר עקבות. וכך בשעות הצהריים המוקדמות, הוא לקח
אותי לדירתו, ומה אני אגיד?! היה מדהים! הסקס נמשך ונמשך...
והייתה לו משמעות כל כך רבה בעיני.
נכנסנו אליו לדירה והוא ליטף את דרכי אל החדר ברכות שכמעט גרמה
לי לגמור... רק מהמגע שלו. הוא לעומתי, לקח לו הרבה זמן לגמור
אפילו המשוואות המתמטיות שצרחתי כל  הזמן לא עשו לו את זה. היד
שלי, שזחלה מטה אט אט שגרמה לגברים לגמור עוד לפני שהגיעה
ליעדה - גם היא לא עשתה לו את זה, הפה שלי אפילו לא עשה לו את
זה... כלומר כן, אבל רק כי אמרתי שאני רוצה לבלוע  וגם אז היה
לו קצת קשה וגם לא כל כך נראה לי שזו הייתה האורגזמה הכי טובה
שהייתה לו בחיים בניגוד לשאר הגברים שבקרו אצלי, כלומר, שבקרתי
אצלם. היינו פעילים קרוב לארבע שעות ונרדמנו תוך שניה מרוב
המאמץ שהשקענו שנינו. פקחתי את עיניי בסביבות 17:00 למשמע המים
שזרמו במקלחת. בגדיי היו מגוהצים ומקופלים ועליהם הונחה מעטפה
בה היה מספר רב של שטרות 100 שקל. המעטפה נשמטה מידי ולמשמע
מפלתה על הרצפה, שמעתי אותו - "את יכולה ללכת. תודה"... צעק
לעבר חדר השינה.  "מה?!" שאלתי בהלם מוחלט. "אהה...  אממ...
אם את רעבה את יכולה לקחת משהו מהמקרר, או שתיקחי את החמישים
שקל מהארנק שלי ותקני לך משהו," ענה לי בהחלטיות.
"אבל...  חשבתי ש..." מלמלתי בזמן שגרוני נחנק מדמעות. "חשבת
שמה?" ש... לא יודעת...  שהיה ביננו משהו."  "שאנחנו זוג?
פחח...  הצחקת אותי," שמעתי את קולו מתקרב אט אט לחדר השינה.
הוא היה רטוב כולו, פניות מגולחות וריח של אפטרשייב נדף ממנו.
הוא היה מדהים - יצירת מופת - כפי שאמר לי על עצמי אחד
מקורבנותיי לסקס פראי.
"חשבת שמה?!" הפריע רפי למחשבותיי. "שאני סרסור  ואת זונה
ושנוכל לחיות יחד, לרצות אחד את השני בצורה מושלמת ולבנות עתיד
משותף?" שאל באכזריות וקרע את לבי יותר ויותר אחרי כל מלה
שהוציא מפיו.
שום דוקטורט או תואר לא יוציא אותי מזה. לא יעזור לי למצוא את
התשובה לשאלה הקשה שהפיל עליי רפי. "איך קוראים לך בכלל?" שאל
אותי. מרוב בושה, גם את התשובה לשאלה פשוטה מאוד (!) זו, לא
הצלחתי למצוא.
רפי בקש ממני בעדינות להתלבש ולצאת מדירתו. לא ידעתי אם לקחת
את המעטפה או לא. לבסוף החלטתי לתת אותה. לתת אותה לאיזה הומלס
עם מקל גדול שתקע אותי פעם בפינה נידחת בשוק ועדיין שוכב באותו
מקום ומקבץ נדבות.
יצאתי מחדר השינה עם המעטפה בידי ובדלת נשמעה נקישה קלה.
"דורון... חזרת מותק!" צעק רפי בשמחה ולנגד עיני ראיתי את
הנשיקה התשוקתית ביותר שראיתי מעולם.
"הומואים?" פלטתי ונדהמתי על חוסר הרגישות שלי לנטיותיהם
המיניות של השניים. "דו מיניים ביחסים פתוחים!" השיבו השניים
והחלו להתפקע מצחוק למראה המבט המבועת שהיה לי בפנים. "אז יש
לנו סיכוי רפי... אולי אפשר..?..." אמרתי בטון של חצי שאלה.
שניהם פרצו בצחוק מתגלגל ורפי אמר לדורון כי בקושי הצלחתי
לגרום לו לגמור ושיהיה נחמד אם יפצה אותו על כך.
יצאתי מדירתם וחזרתי אל שלי אחרי כמעט שבוע שלא בקרתי בה. הכל
היה מונח במקומו, והכסף...  הכסף הלך לתואר שלישי בתקשורת לאחר
שנודע לי שההומלס התחתן עם איזו מתנדבת עשירה בארגון מפורסם
לנזקקים.
הקורבן שמצאתי לי באותו היום הוא אני. אני, שנשארה איתי. לבד.