מגיל קטן שמעתי על הסמים אמרו לי שזה רק בשיכונים ומאזורים
עלובים ושרק עבריינים וכאלה מבתים הרוסים נוגעים בסמים כאשר
שמעתי שאימא שלי ניסתה בצעירותה סמים , זה זעזע אותי לא יכולתי
להסתכל לה בעיניים שבוע כאילו המחשבה שאמא,אמא שלי נגעה בסמים
הרעידה אותי לא רציתי להאמין.
עד כיתה יא הסמים היו משהו לא קשור , רחוק ממני- נחלת
העבריינים בלבד, אך שהגשם יורד יורד על כולם. אני לא זוכר
במדויק מי הראשון שהכניס את הסמים לחברה שלנו או מתי הפעם
הראשונה שראיתי מישהו בין גילי נוגע בזה אך מה שאני כן זוכר
שאלו היו אותם מושפעים- הילדים העצובים והחלשים אותם ילדים
שכבר בכיתה ה קנו סיגריות אחרי בית ספר אותם ילדים שתמיד ניסו
להיות הכי מקובלים והכי חדשניים.
אך לאט לאט המצב השתנה פתאום מכמה חברה שמעשנים סתם בשביל
הצומת לב זה הפך לגולת הכותרת של המפגשים החברתיים שלנו השיחות
שלנו עסקו רק בזה.
לא יכולתי עוד להחזיק את עצמי כל כך רציתי לנסות , רציתי להיות
כמו כולם שיהיה לי משהו במשותף לא יכולתי לחיות עם העובדה
שכולם נהנים ורק אני נשאר בחוץ חיכיתי להזדמנות הנכונה מתי
לנסות.
הפעם הראשונה לא איחרה לבוא זה היה לקראת סוף הלימודים של כיתה
יא תקופת בגרויות לחץ מצד אחד  וחופש מצד שני הרבה חברה כבר
היו עם רשיונות התחלנו להכיר ולהסתובב בנות מאזורים שונים בארץ
כך גם הכרנו את שירלי היא הייתה כליל השלמות פנים של מלאך אך
בעיניה היה מבט של מוות שהיא הייתה נוגעת בסם היא הייתה מוסיפה
לו ארוטיקה רבה לא יכולתי הייתי חייב נשברתי ולקחתי .
אני לא זוכר הרבה מאותה פעם אני רק זוכר שזה היה  בשדה שיפון
ליד הישוב שלה חוץ מזה הפעם הראשונה הייתה מסריחה כאב לי הראש
אחרי זה לכמה שעות ובכלל לא נהנתי מזה.
המשכתי לנסות עוד מספר פעמים עד שזה יתחיל להשפיע עלי בטוב לאט
לאט מדפיקת מוח זה הפך משהו טוב היה משהו מאוד קסום בזה הגראס
הפך לכלי תחבורה בשבילי היעד - לא היה מוגדר ,בריחה- הייתה
גולת הכותרת היה זה הדבר היחידי שעניין אותי באותה תקופה
הלימודים נגמרו המשפחה נשכחה והעבודה לא עניינה אני לא בטוח
למה הייתי זקוק באותה תקופה אך מה שכן הגראס סיפק  את אותו
צורך זה .
הימים שבין ניסיון להתמכרות היו מאושרים מאוד. הכרתי אנשים
חדשים, עשיתי בנות, צחקנו, השתגענו וסוף סוף הרגשתי כאילו
מצאתי את עצמי אך עדיין לא הייתי שלם עם מה שאני בנוסף לכך
שנאתי  כאלה שלוקחים ואף פחדתי שיגלו, שיגידו עלי שאני לוקח או
שאני מכור יש משהו מאוד מלוכלך בזה.
יש כאלה שנמשכו לסכנה שבדבר ,לעומתם אני פחדתי פחד מוות כל פעם
מחדש, חדרי היה המקום האידיאלי היות וההורי גרים בקומה ה2 ככה
שלא הייתה בעיה לעשן אצלי, חדרי הפך למהורת סמים ואני הפכתי
לברון סמים, עשיתי לסמים לגליזציה בזה שהתנהגתי כמו בשנות 60
שמענו הדלתות והפלנו ראשים , המוזיקה הפכה לחלק בלתי נפרד
מהלקיחה, צידו האפל של הירח התנגן על הפטיפון, גידלתי שיער
ארוך התחלתי להתלבש מוזנח.
אט אט העיניים שלי הפכו לשני כדורים אש אדומים, הפכתי ליותר
עצבני התחלתי לנתק קשר עם החברים ועם ההורים, צרחתי וזעקתי
לעזרה אך לא היה איש שהיה מוכן לתת לי אותה.
זה היה לי מאוד מוזר כי הסיבה שנכנסתי לכל הקטע, הייתה להתחבר
,להתחבב ולפגוש אנשים חדשים.
ועתה נשארתי לבד, מיותם בחדרי שוכב על המיטה מביט ללא הפסקה
במאוור התקררתי מסתובב ומסתובב , החופש חנק אותי לא יכולתי עוד
להיות לבד בבית בחדרי מעשן- לבד ,הפעמים היחידות שהייתי יוצא
החוצה זה היה בשביל לקנות מאיזה איזה "שמעון" תוחמר. ימים היו
יכולים לעבור מבלי שהפלאפון שלי היה מצלצל וגם אם כן לרוב אלו
היו סתם טעויות במספר ואם כבר התקשרו אלי זה היה בשביל לבקש
טלפון של מישהו אחר מרוב שעמום הלכתי להביא אלבום תמונות שלי
מפעם, שעוד הייתי מאושר אני זוכר שהייתי צעיר תמיד אמרו לי
שאני קורן כמו השמש ,הסתכלתי על עצמי, הדבר היחידי שנשאר לי
מאותה תקופה זה אישונים נפוחים ואדומים לפתע נפל לי האסימון-
נפלתי קורבן, שיטו בי- חשבתי שמצאתי את התשובה אבל בסהכ זה הכל
היה מתיחה.
עמדתי המום מול התמונה הזו המבט שלי שם היה כה שונה- מאושר,
שמח ובלי דאגות כל כך רציתי לחזור בידיוק לאותה נקודה כל כך
רציתי אבל לא היה לי מה לעשות זה נגמר מה נותר לי לומר..
לעשות דין וחשבון עם עצמך זה לא קל כי כידוע יותר קל להאשים
אחרים אבל במצבי לא יכולתי להאשים איש אלה רק את עצמי במצב שלי
ועל זה שדורדרתי כה קשה החלטתי- לנקום.
כן לנקום בכל אותם סטלנים כל אותם בעלי אוב האנשים שמכרו לי
רעל בעטיפה של ממתק בהם רציתי לנקום כל כך שנאתי זעם ורצון עז
לנקמה מלאו את גופי וזה עבד.. פתאום לא רציתי לגעת בזה יותר
אלה כל מה שרציתי היה להחזיר להם באותו מטבע.
אני גר בעיר יחסית קטנה כולם מכירים את כולם כל סטלן מכיר את
כל האחרים זה אומנם חברה יחסית די סודית אבל פתוחה היא כן ,
ידעתי על כל מי שניסה מעשן מכור מוכר ספק דילר.
רציתי לדפוק אותם לגרום לכל אחד ואחד מהם נזק  שירגישו מה שאני
הרגשתי, שידעו מזה להיות סמרטוט כמו שאני מרגיש בחודשים
האחרונים, החלטתי לכתוב מכתב אנונימי למשטרה במשך יומיים
ארגנתי רשימה מקיפה של למעלה מ200 נערים בגילי שנוגעים בזה לא
חננתי איש, אחד אחד נכנסו לרשימה שלי בלי שום רגשות אשם ובלי
שום נקיפות מצפון לא ידעתי בסוף הרשימה לכתוב ממני זה כי בכל
זאת לא יפה לכתוב מכתב ולא לרשום ממני החלטתי להקדיש מהסטלן
משדה השיפון על שם אותו שדה שיפון מקולל ששם ניסיתי בפעם
הראשונה.
היום אני נקי לא נגעתי בחרא הזה  כבר כמה חודשים , לימים נודע
לי שהמשטרה לא התייחסה לזה בכלל .  
זה דור שלם של סטלנים שלא אכפת להם כמעט מכלום..