ואתה בוכה בקול רם. צועק את הצעקה שנבלמה פנימה זמן רב כל כך.
צועק שכואב לך בפנים והסובבים חושבים שיצאת מדעתך וידם קצרה
מלהושיע...
גלים של חוסר שפיות מהול בכאב שכואב וכואב וכואב ולא מרפה...
ואתה מבקש שיפסיק ורוקע ברגליים ובוכה וצועק...
וכואב וכואב... ומבקש להפסיק... אנא תפסיק!

אך זה לא מפסיק.
כמו עומד לו שם בן בליעל החומד לצון ובשיטתיות בועט וחובט
וצוחק בקול רם הגובר על הבכי שלך, על הצעקות שלך ולבסוף...
גובר עליך.
הצחוק המקולל הופך לרקע, כמו רוח אימים בחורף קר.
והכאב הזה הופך למעין מכר, אוייב ותיק הממשיך להכאיב ביתר
שאת.
אט אט ומבלי משים אתה מסתגל לבעיטות, לחבטות.
מתעטף לך באדישות שהתעטפה לה באטימות מסרסת.
בנית לך חומת מגן מזכוכית דקה להחריד.

צמד המילים "סף הטירוף" אינו ברור עד אותו הרגע בו אתה מושיט
ידיך בכניעה לכותונת ההיא ויודע שהובלת עצמך אליו.
צמד המילים "שברון לב" אינו ברור עד אותו הרגע בו אתה נפצע
מרסיסיו הקטנטנים שלא ניתן לתקן ויודע שבגדת בעצמך והגעת
אליו.

המילה "כאב" לא ממש ברורה... עד שלפתע זה חובט.
בועט בך במפתיע, כמו במפגיע, צביטה עזה צובטת את ליבך ודבר מה
כמו מפלח אותו בסכין חדה...
- הכאב! -
והנה ידעת כי נשברת... וברגע ההוא מתרחש הכאב החד מכל שמביא
אותך לסף...
סף הטירוף.